זהבה ושלושת המנדטים

מה היתה לדעתכם התוצאה הבולטת של הבחירות? ההצלחה של ציפי לבני? קשקוש. הניצחון של גוש הימין? שטויות. הפיכתה של ישראל ביתנו למפלגה השלישית בגודלה? מה פתאום. ההתרסקות של מפלגת העבודה? אתם אפילו לא בסביבה. הבחירות הללו גם לא הכריעו מה תהיה דמותה של ישראל בשנים הקרובות וכיצד תתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים הכבדים, אלא דבר אחר לגמרי, הרה גורל הרבה יותר: זהבה (!) גלאון (!!) לא (!!!) תהיה (!!!!) בכנסת (!!!!!).

כן, זהו הסיפור החשוב באמת של בחירות 2009. כך לפחות עולה מהעצומות הקוראות לחיים אורון או לניצן הורוביץ' לפנות את מקומם, מהתמיכה של זקן השבט יוסי שריד ברעיון, ממאמרים שמשבחים את גלאון בעיתונים ומדיונים אינסופיים בתוכניות המלל ברדיו. הבוחרים בגדו במחוקקת המעולה, שנאבקה למען זכויות האזרח ולמען הגנת הנשים, והותירו אותה בחוץ. מפלגתה בגדה בה, כשדחקה אותה למקום הרביעי לטובת נציג התנועה החדשה. ג'ומס בגד ב-50 אחוזים מהאוכלוסיה, כיוון שבסיעתו אין ולו אישה אחת. לאור הפופולריות הפתאומית של גלאון, נראה שרק הרחקתה מהמקום הראשון ברשימה מנעה ממרצ 20 מנדטים לפחות. נדמה שמאות אלפי בוחרי השמאל התלבטו קשות אם להסתכן במתן קולם לאישה שמדורגת במקום הרביעי במרצ לבין הבחירה הבטוחה במדורגת ראשונה בקדימה, ובלב כבד הכריעו לטובת האופציה השניה.

גלאון נחשבה תמיד למי שאומרת לנו את האמת בפרצוף, אפילו אם לא נעים לנו לשמוע אותה. גם הפעם, המהומה שקמה סביב אי כניסתה לכנסת חושפת כמה אמיתות לא סימפטיות על מחנה השמאל. ראשית, פרשת גלאון מלמדת אותנו על תפיסת הדמוקרטיה הגמישה של השמאל הישראלי. לכאורה, מחנה השמאל מחויב לקבל את דין הבוחר באופן מלא, כמי שנושא את דגל שלטון החוק והערכים הליברליים. זאת, כמובן, עד שהבוחר שוגה, ומדיח בטעות מהכנסת פרלמנטרית מצטיינת.

או אז מושלכת לפח הדמוקרטיה, ועימה גם העובדות. למי אכפת שגלאון תמכה במהלך הצטרפות התנועה החדשה למרצ; למי אכפת שהבוחרים הבודדים שנתנו למרצ את קולם עשו זאת בידיעה שאת המקומות הראשונים ברשימה מאכלסים אורון, אילן גילאון והורוביץ ושגם חברי מרצ היו מודעים לחוסר האפיל של גלאון, ובחרו לתת את מירב הקולות בפריימריז לגילאון; למי אכפת שהצורך בצירוף התנועה החדשה – גם אם המהלך נעשה בצורה מגומגמת וצולעת – נולד עקב הרשימה האפורה ומעוררת האנטגוניזם של מרצ בכנסת ה-17, בראשות גלאון ואבו וילן; למי אכפת שארגוני הנשים מתעוררים רק לאחר הבחירות, במקום להילחם למען גלאון ולעשות לה נפשות לפני שבוע.

גילאון האשדודי, בניגוד לגלאון, איפשר לשמאל לצאת מגבולות תל אביב ולהתחיל לנהל דיאלוג אמיתי עם שאר המדינה. מובן שהוא הוחבא במהלך מערכת הבחירות, כי מרצ מתמחה בלשכנע את המשוכנעים. עכשיו, בחסות פרשת גלאון, שבה המפלגה להתכתב עם הסביבה הטבעית שלה, עם עצומות של ארגוני נשים, עם מאמרי פובליציסטיקה ועם הזמזום התקשורתי סביבה. במקום להבין שהדיאלוגים העקרים האלה, שמתנהלים בין שבעה אנשים שיושבים בחמישה בתי קפה, הם אלה שמביאים כליה על מחנה השמאל, הוא ממשיך להשתבלל בתוך בועה ברנז'אית. אחדים מחברי הבועה הזאת משוכנעים, משום מה, שרק מינוי פוליטיקאית אפרורית למנהיגת המפלגה מפריד בינה לבין נסיקה למספר מנדטים דו ספרתי.

מעל הכל, חושף הקרב של תומכי גלאון את התכונה המקוממת ביותר בשמאל הישראלי: בכיינות. במקביל לקמפיין להחזרתה לכנסת, נשמעות מאז יום הבחירות מסביבת מרצ תלונות בסגנון "אדלר אכל לי, ארד שתה לי". כשלון השמאל אינו קשור לאובדן הדרך, להתאמה הכושלת למציאות החדשה של אינתיפאדה עקובה מדם ומלחמה בעזה או לקמפיין נוראי. לא, מי שאשם בכשלונה של מרצ הם ציפי לבני, ראובן אדלר ואייל ארד, שבקמפיין ציני ושקרי גנבו קולות שלתפיסת תנועת השמאל רשומים על שמה בטאבו. הם גם גנבו מנדט לגלאון, שמתרכזת בעשיה ולא ביחסי ציבור, לכאורה.

למרבה הצער, אלה הם כללי המשחק הפוליטי: ביל קלינטון וברק אובמה, שני נשיאים אמריקאים המזוהים עם השמאל, עלו לשלטון בעזרת קמפיינים חלקלקים וגדושים בספינים. רק השמאל הישראלי, ככל הנראה, חייב להיות טהרן ומוסרני, מתוך אמונה שאנשים יצביעו עבורו רק בשל צדקתו ההיסטורית. כפועל יוצא, רק כוחות האור של השמאל יכולים להרשות לעצמם לראות בתוצאות הבחירות המלצה בלבד, ולפעול להכנסתה לכנסת של מועמדת שפשוט לא נבחרה. לו גורמים מהימין היו נוקטים בצעד דומה למען אסתרינה טרטמן, נניח, היה קם מיד קול צעקה על תפיסות הדמוקרטיה המעוותות של כוחות האופל. טוב, הרי זה לא בשביל זהבה, אלא רק למען הנשים. כי בשמאל – וזו האמת החשובה מכל - יש רק אלטרואיסטים גמורים.