פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תולדות השיק התל אביבי

      תחבושות להשטחת החזה, שמלות רפויות וכובעי פעמון. נורית בת יער מספרת בבלוג חדש איך נראו התל אביביות הטרנדיות בשנות ב-20 העליזות

      קראו להן "The Roaring Twenties", "שנות העשרים השואגות" וגם "השנים השגעוניות". לשאגתן היה אחראי הבום הכלכלי בארצות הברית ובאירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה (בום שהתנפץ לרסיסים עם קריסת וול-סטריט ב-1929). העשור עמד בסימן ההתנתקות מסגנון החיים הויקטוריאני, הכניסה לעידן מודרני וההתפתחויות הטכנולוגיות המגוונות.

      תמורות חברתיות, תרבותיות, ואמנותיות חשמלו את האוויר. על רחבת הריקודים פיזזו לצלילי מוזיקת ג'אז נערות בשמלות חרוזים ונצנצים ובחורים מטורזנים. הלהיטים התורניים היו ריקוד הצ'רלסטון והפוקסטרוט. הצצה לגרסה ההוליוודית של החגיגה ללא הפסקה והאופנה של תחילת הטוונטיז מספקים רוברט רדפורד ההורס ומיה פארו בסרט "גטסבי הגדול", על פי ספרו של סקוט פיצג'ראלד שעלילתו מתרחשת בשנת 1922.

      בעשור עצמו, מחולל האופנה התקופתי היה רב המכר הצרפתי "לה גארסון". השפעת הספר הפופולרי התחברה לתמורות החברתיות שהגדירו מחדש את הנשיות המודרנית. המחוכים הושלכו והומרו בבגדים יותר מעשיים ופחות קישוטיים. החצאיות התקצרו, ובמשך שנתיים (1926-1928) הנועזות חשפו אפילו משהו מהברכיים. הנשים אימצו מראה נערי של שמלות רפויות נטולות קו מותן או בעלות קו מותן נמוך. אורית פוקס תתקשה אולי להאמין, אך המראה השטוח היה כה איני עד שנערות שופעות חזה כרכו את עפריהן במעין תחבושות כדי להשטיחם.

      האופנה בארצות הברית ובאירופה שידרה הצהרה חברתית. השלכת המחוכים ביטאה את רוח החופש החדשה. נשים שתרמו למאמץ המלחמתי התעשייתי במלחמת העולם הראשונה זכו בזכויות אזרחיות וכלכליות, ואופנת המחצית הראשונה של העשור שיקפה את סגנון החיים העצמאי שלהן. גם בארץ פעלו הנשים למען שוויון זכויות ובפרט למען הזכות לבחור ולהיבחר. האופנה שביטאה זאת נעמה להן לא פחות מאשר לאחיותיהן בפריז או בניו-יורק.

      מה לבשו לקולנוע עדן?

      אז מהן לבשו לבתי הקפה, לקזינו "גלי אביב", שנפתח בחוף הים והפך למוקד בילויים תוסס, לתיאטרון האוהל, או לראינוע עדן, בית הקולנוע הראשון של העיר? נשות תל אביב בהחלט התחברו לפשטות המודרנית נוסח קוקו שאנל, שבעצמה השיקה בפתח העשור את הבושם המיתולוגי שאנל 5. תמונות אחרות מצביעות על כך שהקישוטיות שחזרה לאופנה ב-1926 מצאה גם היא אוזן קשבת בקרב התל אביביות הטרנדיות. אך קסומה מכולן הייתה חיבתן, במחצית השנייה של העשור, לכובעים.

      האביזר הרותח היה כובע הפעמון הקטן נטול התיתורה שחבק את הקודקוד כשהוא מכסה את המצח ולעתים גם את העיניים. מה שמוכיח שבאופנה כבר אז היה יותר חשוב להיראות מאשר לראות. חבישת הכובע הנצמד חייבה תספורת קצרה באורך הסנטר והוא התכתב נפלא עם כניסת האיפור לאופנה. יתרה מזאת, הוא העניק לנשים ארשת מסתורין לא מפוענחת. במצח מחופה ועיניים מוצללות המבטים הפכו בהכרח למצועפים. "הצגת המצח גובלת בסקנדל. השיק מתחיל בקו הגבות", קבעה עדנה וולמן צ'ייס, העורכת הראשית של ה"ווג", ונשות תל אביב - שלא חיפשו לחולל שערוריות – צייתו בהנאה.

      את כובעיהן של יהודית זגורודסקי וחברתה שיצאו להתאוורר בשדרות רוטשילד אפיין מגע א-סימטרי פיקנטי והן הותאמו למערכת סריג עם חצאית קפלים ולמעיל עם קו מותן מונמך. בהזדמנות אחרת הפגישה גברת זגורודסקי את הכובע המסתורי עם שמלה יצירתית ששילבה אריג מודפס עם קפלוני פליסה. לעומת זאת, מרים לוין לבית איתין ניצלה כובע לבד הדור, מצליל-עיניים, כדי להתגונן מפני השמש התל אביבית היוקדת כשבילתה עם בנה הקט עודד על חוף הים. ואילו בנות משפחות קולודני-הלפינגר ביקרו בנמל יפו בכובעי פעמון רכים מבד. התשובה של הגבר שבחבורה היתה כובע קסקט, כמו זה שבו מתהדר רוברט רדפורד ב"גטסבי הגדול".

      * נורית בת-יער היא נכדתו של אשר פולישוק, מראשוני תל אביב. במשך 26 שנה היתה עיתונאית האופנה של "ידיעות אחרונות". ספרה-האלבומי - "שכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל" - עתיד לראות אור במהלך שנת 2009.