מיה, הנסיכה והחברה הכי טובה שלי, אוהבת לישון עד מאוחר. אבל אני קם מוקדם מאוד, בעיקר כדי להספיק לרדת מהספה, כי אני יודע שאסור לי (אבל לא יודע למה). חוץ מזה, כשבחוץ נהיה מואר, אנשים מתחילים ללכת ברחוב. ואני הכי אוהב לנבוח חזק כדי להגיד להם שגם אני ער ושמשעמם לי נורא.
לפני כמה ימים, בדיוק כששמעתי את הצלצול המעצבן מהחדר השני שאומר שתכף שני המציקים מגיעים לכעוס עלי כי אני על הספה, הבנתי שזה יום מיוחד. אמא ואבא, משום מה, לא מיהרו לצאת מהבית כמו בכל בוקר. כשיצאנו מהדירה הלכנו לכיוון המכונית, ולמיה ולי היתה הרגשה מעולה. כשנכנסנו לאוטו, חשבנו שנוסעים לסבא וסבתא (שזה תמיד טוב יש שם אוכל טעים וחברה שמשחקת איתי כל הזמן). אבל כשהגענו סוף סוף ליעד, הבנו שאנחנו בתוך יער! אני בכלל לא יודע מה זה יער, אבל היה לי כיף לנשום שם עם הלשון בחוץ, והיו הרבה יותר צמחים ירוקים ושטח לרוץ בו מאשר ליד הבית.
טוב שיש משפחה
דוד עמית, שאני מת עליו, הסביר לי שאנחנו מגיעים למקום בטבע שיש בו עזים ומכינים בו גבינות. הנחתי ש"טבע" זה כל הירוק והחום הזה, ואני יודע טוב מאוד מה זה גבינות זה לבן וטעים ואני מקבל את זה לפעמים, אם אני לא מציק יותר מדי. לא יודע למה, אבל לא יכולתי להפסיק לכשכש בזנב, ואפילו לא היה לי חשק לרדוף אחריו. ראיתי אוכל טעים, מלא דשא ועציצים (בלי הדבר החום שמחזיק אותם) והייתי שמח. חוץ מזה, פתאום מיה לא היתה עצלנית ועייפה כמו תמיד, היא רצה איתי בבוץ וראינו חיות גדולות שלא פחדתי מהן בכלל.
בזמן שכל המבוגרים הלכו לאט לאט, אנחנו המשכנו לרוץ ולבדוק מה עוד יש במקום הזה. רציתי רק לראות עוד ועוד, אפילו קיוויתי שנישאר לישון שם, למרות שאין ספה. ככה המשכנו כמה שעות. מתישהו עברו לידנו ילדים שרצו ללטף את מיה, מה שאני לא מרשה (כי אולי הם רוצים להכאיב לה, אי אפשר לדעת עם האינפנטילים האלה). הם ליטפו אותה בכל מקרה, אבל ראיתי שהיא נהנית, ובגלל שכועסים עלי כשאני כועס על האנשים הקטנים, שיחקתי אותה בוגר.
שעת חינוך
רק כששוב היה חושך, הגענו הביתה. רציתי ללכת לישון, אבל אז הגיעה זאת שאומרת לי לעשות דברים. בחרתי לעשות מה שהיא אומרת. מזל, כי גם קיבלתי ממתקים, וגם אמא ואבא פתאום אהבו אותי יותר מתמיד. אם הייתי יודע שזה מה שקורה בכל פעם שאני יושב, או לא זז כשאומרים לי "לא", הייתי עושה את זה מזמן. ובכלל, נראה לי שאני אמשיך להקשיב להם, ככה אולי מיה ואני נחזור שוב למקום הזה, שבו מישמיש לא עייפה ואנחנו יכולים להריח מלא דברים חדשים.