הקרקל - בר מזל

הקרקל (קמץ ברי"ש) הוא החתול האדום הגדול, עם אוזני מיסטר ספוק, המצוידות בציצת פרווה ארוכה. כ-150 עד 200 קרקלים משחרים לטרף בישראל, רובם באזורי המדבר. עתידו נמצא בסכנה בשל מספרו הנמוך, הירידה הכללית במספר חיות הבר שהוא אוהב לאכול, וסכנות דריסה והרעלה. עם זאת, בניגוד לחיות אחרות הנמצאות בסכנת הכחדה, ובפרט חיות הטרף שכמעט נכחדו כליל מארצנו, אוכלוסייתו של הקרקל היא, ככל הנראה, יציבה יחסית.

אפשר לראות קרקלים, המכונים גם חתולי המדבר, בערבה, בנגב, במדבר יהודה, ובעמק הירדן התחתון. בעשורים האחרונים נוספו תצפיות על קיומו גם בחוף הכרמל ובכרמל, בבקעת הירדן, בשולי עמק החו?לה ובדרום הגולן. הקרקל הוא אורח נדיר גם בסדרת הכתבות הזאת: כנראה שדוקא בעבר היה נדיר יותר מכפי שהוא כיום. חוקר הטבע הנודע טריסטרם ציין ב-1866, "לא ראינו קרקל בארץ ישראל אף פעם אחת, אבל ראינו עורות, שנמסר כי ניצודו במזרח ארץ ישראל".

בשנות ה-60 של המאה ה-20, התקבלו תצפיות המעידות על נוכחות קרקלים מדרום לקו תל אביב–יריחו בצפיפות נמוכה, ובאזור דרום ים המלח וצפון-מערב הנגב בצפיפות גבוהה. בשנות ה-70 גדלה האוכלוסיה, ויש רצף תצפיות מקו תל אביב–יריחו ודרומה, וכן תצפיות בודדות בעמק זבולון ובעמק בית שאן.

הקרקל אוהב לאכול עופות מעופפים, כדוגמת חוגלות. הוא מצויד לשם כך בזוג רגליים אחוריות ארוכות במיוחד, המאפשרות לו לנתר לגובה של שני מטר ולעוט עליהן בדיוק ברגע ההמראה. גם הארנבות חביבות עליו במיוחד. העובדה שהן הארנבות והן החוגלות התמעטו מאוד לנוכח ציד נרחב שנעשה בהם (חלקו אפילו חוקי), מאיימת במקצת על הקרקלים.

כמו מרבית אחיו החתוליים מעדיף הקרקל לשחר לטרף בשעות הדמדומים והחשיכה. ביום הוא נוהג לישון תוך שהוא מוסתר בסבכי הצמחיה, במערות או במחילות שנחפרו על ידי יונקים גדולים אחרים, כמו תנים ודורבנים. במהלך הלילה עובר הזכר, הגדול וכבד במקצת מהנקבה, מרחק של כ-10 ק"מ. הנקבה עוברת שבעה.

כמו דודו הנכחד, הנמר, חי הקרקל בבדידות. בטריטוריה של זכר בודד, העשויה להגיע עד לכדי 220 קמ"ר, חיות מספר נקבות, השומרות על טריטוריה פחות גדולה, של כ-60 קמ"ר. תחומי הטריטוריה מסומנים באמצעות שתן המותז על הקרקע.

(הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי, עורך הפרק: בני שלמון, בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע)