אל תתנו לחיוכים ולעליצות במטות של חלק מהמפלגות להטעות אתכם: ליל יום שלישי היה עצוב, כמעט טרגי. מדינת ישראל נקלעה למבוי סתום שלטוני. נוכח האתגרים והאיומים שמרחפים מעליה בחורף 2009, המצב הזה בלתי נסבל ממש.
שני המועמדים המובילים לראשות הממשלה, ציפי לבני ובנימין נתניהו, יתקשו להקים ממשלה. למרות יתרון של מנדט אחד על הליכוד, לבני ניצבת בפני שוקת שבורה. לנתניהו אין כל אינטרס להיענות לקריאה שלה להקמת ממשלת אחדות; אביגדור ליברמן הצהיר כי הוא מעדיף ממשלת ימין והבהיר כי יתקשה לשבת עם ש"ס; כניעה לדרישותיהן של המפלגות החרדיות תהיה בבחינת יריקה בפרצוף של רבים מבוחרי קדימה, שנהו אחרי ההבטחה לפוליטיקה אחרת.
מצבו של בנימין נתניהו אינו טוב בהרבה. לכאורה, הוא יוכל להרכיב בנקל ממשלת ימין. לגוש של הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי והאיחוד הלאומי יהיו ככל הנראה כ-65 מנדטים בכנסת ה-18. אלא שהמכשולים שייווצרו כתוצאה מהרכב כזה, בזירה הפנימית והבינלאומית, בלתי נגמרים: עצירה מוחלטת של התהליך המדיני, עליה על מסלול התנגשות עם ארצות הברית ועם הקהילה הבינלאומית כולה, מאבקים בלתי פוסקים בין ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות ותחושת ניכור מחלקים נרחבים בעם אותה תחושה שיצרה את האנטגוניזם כלפי נתניהו בקדנציה הראשונה, זו שמנעה ממנו ניצחון סוחף גם הפעם. מעבר לכך, קשה להבין כיצד אדם שעשה הכל כדי לדחוק את משה פייגלין לירכתי רשימתו, פונה דקות לאחר שנודעו תוצאות המדגמים ליעקב כץ וחבריו מהאיחוד הלאומי, שנחשבים וקיצוניים ומיליטנטיים מדי גם בעיני גורמים שפויים בימין הדתי-לאומי.
התסבוכת הזאת, יש לזכור, מתרחשת בעיצומו של משבר כלכלי חסר תקדים, שלדעת מומחים נמצא רק בתחילתו וצפוי להחמיר בחודשים הקרובים. החמאס אינו מתכוון להיעלם בקרוב, הסורים לא ויתרו על שאיפותיהם לזכות בגולן, בין אם בשלום ובין אם במלחמה, ואירן אינה מראה סימנים של ויתור על תוכנית הגרעין. המציאות אינה מאפשרת לפוליטיקאים הישראלים להתקשקש במשך 28 ואולי 42 יום של משא ומתן קואליציוני, של הבטחות, סחיטות ומשברים. גם כך מכהנת כאן כבר חודשים ארוכים מדי ממשלת מעבר, שיכולתה לקבל החלטות דרמטיות מוגבלת.
בלתי נמנע ב-1984, בלתי נמנע ב-2009
את הפלונטר הזה ניתן להתיר רק באמצעות גדלות רוח, מצרך נדיר בפוליטיקה הישראלית. רק ויתור של לבני ונתניהו על אספירציות "המנצח לוקח הכל" תאפשר לכונן בישראל ממשלה יציבה. רק הסכם רוטציה יאפשר להם להקים ממשלה שתשרוד במשך ארבע שנים, שצפויות להיות קריטיות במיוחד. רק יישום אמיתי של רעיון ממשלת האחדות, שרוממותו היתה בפיהם של שני המועמדים במהלך מערכת הבחירות, יביא ליציבות חיונית כל כך.
לרוטציה יש תקדים, ואפילו מוצלח למדי. שמעון פרס מהמערך ויצחק שמיר מהליכוד חלקו ביניהם את השלטון בין השנים 1984 ל-1988, לאחר שגוש השמאל וגוש הימין סיימו בתיקו. גם אז היתה נתונה ישראל במשבר קשה, ששילב בין מלחמה עקובה מדם בלבנון למצב כלכלי מייאש. פרס משל בשנתיים הראשונות, שמיר כיהן כראש ממשלה אחריו וביחד הם הובילו נסיגה לאזור הביטחון בלבנון ולבלימת האינפלציה. מובן שממשלת האחדות ההיא לא היתה חפה מטעויות (ובראשן פרשת השב"כ), מתככים וממאבקי אגו, אולם בחשבון אחרון הקמתה היתה בלתי נמנעת.
הקמתה של ממשלה דומה בלתי נמנעת גם כיום. מובן שהמכשולים רבים, ברור שהאיבה בין כמה מאנשי קדימה לנתניהו בוערת ושמתכונת של שיתוף פעולה בין שני מנהיגים בעלי אגו טומנת בחובה פוטנציאל לפיצוץ. גם לבוחרי קדימה והליכוד לא יהיה קל לעכל את החיבור: הראשונים התגייסו למען לבני על מנת לבלום את נתניהו, האחרונים יעדיפו ממשלת ימין. עם זאת, יש לזכור שקדימה רחוקה מלהיות מפלגת שמאל, והיא מבוססת רובה ככולה על יוצאי ליכוד. ישנו מכשול נוסף: לעבודה ולליכוד היו ב-84' 44 ו-41 מנדטים, בהתאמה, שאיפשרו להן ליצור גוש חוסם. קדימה והליכוד לא מתקרבות כיום לנתונים הללו, אבל בהנחה שהעבודה תזחל לקואליציה כהרגלה, הן תוכלנה להגיע למשא ומתן הקואליציוני עם המצטרפות הפוטנציאליות האחרות לממשלה בעמדה נוחה.
למרבה האירוניה, ייתכן שהאיש החשוב ביותר בתהליך שיוביל לרוטציה הוא אותו פרס, שנאלץ להיפרד מכסאו אחרי שנתיים מוצלחות בממשלת האחדות ההיא. אותו פרס שהפסיד לנתניהו ב-1996. אותו פרס, שהקריאה הדרמטית צריכה לבקוע כעת ממנו. אולי זה יהיה הצעד הפוליטי האחרון בקריירה שלו, אבל גם אחד מהמשמעותיים ביותר. צעד שיכול להתיר את הפלונטר ולהציל את ישראל מדשדוש מסוכן.