רק בשירות עצמי
שלום יש שולחן פנוי? כן אני רק אחד, בודד, בואי לא נדבר על זה. אין? מה, אני צריך לחכות עכשיו עד שמישהו יזמין חשבון? איזו מארחת חוצפנית, אם הייתה יודעת לחייך היא הייתה מלצרית.
התיישבתי, איזה כייף. מלצר! סליחה מלצר? אה, מלצרית? אפשר תפריט בבקשה? ואם אפשר שיגיע בפחות מרבע שעה, תודה. תאמרי לי, מה עוגת היום? את צריכה לחזור למטבח לשאול? אוקיי אני מחכה. שוב לוקח לה רבע שעה. בזבזנו חצי שעה על להתיישב ולשאול שאלה. סליחה, מלצרית, אני מוכן כבר להזמין, מלצרית? מלצרית! חומד, מותק, את יכולה לגשת? לעזאזל, הפעם הגזמתי והיא כבר לא תגיע.
שלחו את אחראי המשמרת אלי, אני מוגדר בעייתי. אז הזמנתי אספרסו, אני רואה אותו כעבור דקה מוכן על הבר מתקרר לו לאיטו, בוכה, אף אחד לא מתייחס אליו. סליחה מלצרית, אני יודע שאת שונאת אותי עכשיו אבל האספרסו כבר מוכן, באמת זה רק להעביר אותו אלי, מרחק של חמישה מטרים. יופי תודה, וכוס סודה קטנה על יד אפשר? לא , לא קיללתי אותך, כוס של סודה לא כוסססססודה, מצטער אם חשבת אחרת. תודה.
סיימתי. אבל אני לא רוצה עוד קפה! שני אספרסו ואני אתחיל לטפס על התקרה, נחמד שפינית לי את השולחן וגם העברת סמרטוט על כל הפירורים. חבל, הלפטופ עולה כמו משכורת חודשית, לא היה צורך להרטיב גם אותו, לא משנה. רק נשלח כמה אי-מיילים ונמשיך. אל תעשי לי פרצוף, אני באמת כבר מסיים, אני יודע שמחכים לשולחן הזה. אבל הזמנתי אספרסו, זכותי לשבת פה, מה איזה אספרסו? זה היה לפני חצי שעה, כבר שכחת? טוב לא משנה, נזמין חשבון. כמה יצא ?שמונה שקלים? עשית יופי של עבודה. נשאיר לך גם חמישה שקלים טיפ.
רק מלצרים
באתי לעבוד? באתי לשבת בבית קפה. לתפוס שולחן, להשיג עיתון, לחכות למלצרית החמודה שתיגש אלי ותגיש לי אספרסו עם חיוך, תשאל אותי לשלומי ותדע שאני אוהב את האספרסו שלי עם כוסית סודה קטנה על יד זאת העבודה שלה לא שלי. עד שהאספרסו יגיע נבדוק מה עשתה אתמול מכבי, נתחמם בשמש החורפית ונקרוץ לחמודה שבדיוק עברה מעבר לכביש.
אתה נכנס לבית קפה בשירות עצמי, ואז מה? נגיד שתפסת שולחן, עכשיו תפקיר את המעיל ואת התיק ותיגש לקופה? וכל פעם שתרצה לברר על עוגת היום תצטרך להשאיר את המחשב הנייד בודד במערכה.
אז לא תפסת שולחן, ניגשת ישר לדלפק, חיכית בעמידה כמו בתור למשרד הרישוי כשהדודה מלפניך רוצה את ההפוך שלה עם הרבה מים, מעט חלב, חלש ובלי קצף. גברת, אם את רוצה קפה נמס רק תבקשי, זאת לא בושה. בינתיים הקפוצ'ינו שלך מוכן, ואתה מתהלך לך ברחבי הסניף המשוכפל, שכמותו יש בכרמיאל, אשדוד ותל אביב. מסתובב הנה והנה כמו אסיר חדש בחדר האוכל של הכלא, מחפש היכן לשבת, הכל תפוס. לעזאזל, איפה נשתה את הקפוצ'ינו? נאכל את הסלט בעמידה?
יופי, התיישבתי סוף כל סוף, קצת מנוחה לרגליים, אבל עכשיו גם השוקו מוכן. קוראים בשמי דרך הרמקולים המהדהדים, כן אני יודע, השם קצת ארכאי, ככה קראו לי הוריי, אין סיבה להגניב חיוך כבוש מאחורי העיתון, התרגלתי כבר. קמתי, חזרתי. עבודה קשה, אל תראו את זה ככה. אם הייתי יודע לרוץ 100 מטר עם כוס משקה חם הייתי בוחר בקריירת מלצרות, אבל אני לא. במקום זה אני צועד בקצב צב עם משקה רותח ומסוכן, בינות לעגלות תינוקות והליכונים של קשישים כשגם אלה וגם אלה מגלגלים אותם לעברי כמו רמה 10 במשחק מחשב.
לא אמרנו שהולכים לבית קפה כדי להירגע?