להקל על הבוחרים, לכונן משטר נשיאותי

רגע לאחר פרסום תוצאות הבחירות יתברר כי ההר הוליד עכבר. גוש הימין אמנם ינצח את גוש השמאל, אולם בגלל חולשתו המנטאלית לא יכונן מייד קואליציית ימין. שליטת השמאל באליטות תאזן את תוצאות הבחירות, ואפילו תהפוך אותן. דוגמה שמבהירה זאת היטב היא פסילת מפלגת בל"ד. החוק אפשר את הפסילה, ואכן, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את המפלגה, כראוי. אפילו מפלגת העבודה תמכה בכך. אלא שבג"ץ ביטל את ההחלטה, תוך שהוא מתעלם מהוראות החוק ונשען על כללי פעולה מנוגדים שנקבעו על ידי בג"ץ, בלי סמכות.

דוגמה נוספת היא מפלגת העבודה הכושלת, שדרדרה את ישראל מדחי אל דחי. היא מינתה עצמה לשופטת בעניין כשירותה של ישראל ביתנו להשתתף בשלטון. לעזאזל תוצאות הבחירות, המורות בבירור כי העבודה חייבת לשבת באופוזיציה. לעזאזל המשטר הדמוקרטי, שהבחירות הן המנוע העיקרי שמפעיל אותו. לעזאזל רצונם המפורש של הבוחרים. הזכויות שלהם מושלכות לפח הזבל. ברגע אחד מוטות תוצאות הבחירות. המפסיד הוא זה שיקבע את תפקידו של המנצח.

בדיוק כך נהג יצחק שמיר לאחר בחירות 1988, בהן גבר הימין על השמאל בהפרש של עשרה מנדטים. הוא העדיף לצרף את השמאל לממשלה, ואלה החלו מיד לטרפד את ממשלת האחדות עד שהצליחו למוטטה ב-1990 ("התרגיל המסריח"). לבגין, לעומת זאת, היה האומץ להקים ממשלות, ב-1977 וב-1981, בלי חתרנים, וכך נהג גם נתניהו לאחר נצחונו בבחירות 1996. שרון, לעומת זאת, היה מאוהב במפלגת העבודה ופעמיים צירף אותה לממשלותיו.

הבוחר חש מרומה, ואין פלא שההמונים אינם מטריחים עצמם לקלפיות. הם אינם יודעים לאיזו קואליציה ישויך פתק הבוחר שלהם. מה שנדרש הוא הכרזה ברורה של מנהיגי המפלגות מהי הקואליציה שבה יתמכו. אף אחד ממנהיגי שלוש המפלגות הגדולות אינו מוכן לעשות זאת. הבוחרים מבולבלים כהוגן. קדימה כבר יודעת שתקבל יותר מנדטים מישראל ביתנו, ולמרות הביקורת העצומה שלה על ליברמן, היא תהיה מוכנה לשקול את צירופו לממשלה. כך, גם מנתניהו נדרשת הצהרה ברורה על העדפה של ממשלת ימין. כך תתהפך המגמה של זליגת קולות מהליכוד לישראל ביתנו. ליברמן, שהתמחה בשיגור מסרים חדים וברורים לאורך כל מערכת הבחירות, מגלה אף הוא עמימות בשאלה זו.

למעשה, אנחנו נתונים בסופו של קרנבל, כאשר השחקנים העיקריים עוטים עליהם מסיכות, ומונעים מהבוחרים מידע חיוני. רמזים אפשר לקבל מהסכמי העודפים שנחתמו. העבודה אינה מפלגת מרכז כפי שמכריז ברק, שהרי מכל הרשימות בחרה דווקא את מרצ כשותפתה להסכם עודפים. קדימה, השחקן הערמומי והעמום ביותר, הפליאה בהסכם עודפים עם רשימה שלא תעבור את אחוז החסימה (הירוקים). הליכוד וישראל ביתנו התקשרו בהסכם עודפים, שיעניק להם יתרון משמעותי. חבל שנתניהו וליברמן אינם מכריזים בגלוי על הברית ביניהם. מסר ברור שכזה יחזק את שתי המפלגות ואת הגוש כולו. מכיוון שההכרעה לטובת גוש הימין כבר הושגה, מאפשרים נתניהו וליברמן לציפי לסכסך ביניהם. הסיבה האמיתית לכך היא התחרות בין הליכוד לישראל ביתנו על הובלת הגוש.

הפתרון העתידי למצוקה בה נתונים כרגע המוני בוחרים הוא כינון משטר נשיאותי, שבו לא מצביעים לחתול בשק, אלא למנצח שלא יזדקק לקואליציה. ישראל עשתה ב-2001 שגיאה חמורה כאשר ביטלה את הבחירה הישירה. הכנסת הבאה תצטרך לטפל בעניין זה באופן דחוף. היא תזכה לסיוע ולגיבוי מכמה מן הבכירים שבמדעני המדינה הישראלים.

*פרופסור גיורא גולדברג מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.