ברק אובמה, נשיאה החדש של ארצות הברית, פתח את נאום ההשבעה שלו במילה מפגינת הנוכחות "אני". גם המועמדת לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקאית, שרה פיילין, פתחה את הנאום בו קיבלה על עצמה את המועמדות במילה "אני", וחזרה על המילה הזו בשני משפטים שונים: "אני מקבלת את המינוי", ו"אני מקבלת את האתגר".
מי שקרא במוספי סוף השבוע את הראיונות עם ציפי לבני, מועמדת קדימה לראשות הממשלה, גם שמע ללא הרף "אני". אני עשיתי, אני הייתי מעורבת ואני ואני. מדוע דווקא את מכל המועמדים, שואל אותה ארי שביט ב"הארץ", ותשובתה מוכנה: "אני יודעת מה נכון למדינה הזאת". ה"אני" של לבני מתבטא במודעות עצמית מוחלטת, היא המדינה, "אני" המדינה. "אני מתכוונת לזכות. אין תרחיש אחר", אומרת לבני. סוף המדינה, אם היא לא תיבחר.
ככה עושים את זה באמריקה
אובמה ופיילין, שחצנית לא מבוטלת בעצמה, לא טענו שהם יודעים הכל, ושהם המדינה. אובמה פתח ואמר את האני מאמין שלו: "אני עומד כאן היום בענווה אל מול המטלות העומדות בפנינו". פיילין הציגה את האני שלה דרך בנה העומד לפני גיוסו לצבא, והעומד לשרת בעירק, ובכך העלתה על נס לפני הקהל הרפובליקאי את המחוייבות המדינית פוליטית דרך הדוגמה האישית שלה בדברה בלשון העם.
כשאובמה דיבר על שינוי, הוא לא אמר שהוא יודע טוב מכולם מה לעשות, וששאר המועמדים פשוט לא מוצלחים. למעשה, ברוב נאומיו מרטיטי ההמונים, אובמה אפילו לא אמר מה הוא יעשה ואיך. אובמה ברגישותו הוא המסמן את השינוי, הוא יצג את האיש הסובל, הנאנק, כאשר הוא, ברק אובמה, משמש שופרו. אובמה איננו אומר שהוא היחיד היודע מה הכי טוב למדינה, אבל הוא מעמיד את עצמו כמי חש את הבעיות דרך האנשים שאת סיפורם האישי הוא חושף בנאומיו. בלי יוהרה, בלי אני, אבל עם הזדהות גדולה עם האזרח הקטן. זו היתה נוסחת הקסם שנגעה באנשים.
מחוסרי העבודה, הסטודנטים ששוחררו ממילואים ולא יודעים איך יסיימו את הלימודים, אלו הנאנקים בדרום הארץ לא זקוקים "לאני הכי טובה". הם, האנשים ברחוב, זקוקים לאדם, למנהיג-מנהיגה, שמשכילים לתת להם את התחושה, שהם חשים אותם, את האזרחים המודאגים; שהם בתודעתם, ששנתם שלהם - של המנהיגים - איננה שלוה, והם מבטאים את הזדהותם עם בני עמם ללא יומרנות אישית.
פרופסור יהושע גתי הוא ראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל.