רק לא קדימה

הפחד מאביגדור ליברמן הפך בשבועיים האחרונים לנושא המדובר ביותר במערכת הבחירות. בפועל, האימה ממשנתו של מנהיג ישראל ביתנו משחקת תפקיד משני לאיש שבאמת גורם לבוחרים מאזור חיוג מרכז ושמאלה להתעורר שטופי זיעה קרה: בנימין נתניהו. הטראומה שהותירה הקדנציה שלו כראש ממשלה גורמת לתומכי שמאל לא מעטים, שבימים כתקנם היו מעניקים קולם למרצ ואולי לעבודה, לתמוך בלבני על מנת לבלום את חזרתו של ביבי לתפקיד.

הם זוכרים את ההסתה שקדמה לרצח רבין, את הספינים, את ההכחשות, את הרעש התקשורתי הבלתי פוסק, את מהומות הכותל, את המלחמה נגד האליטות הישנות. והם צודקים: הקדנציה הראשונה של נתניהו אכן היתה כושלת. בחדרי חדרים, אפילו הוא מודה בכך.

יש רק בעיה קטנה: שנותיה של קדימה בשלטון היו גרועות פי כמה. למעשה, ימי נתניהו היו ממש טיול נעים בפארק בהשוואה לימי האימים של ראשי מפלגת האינסטנט. אמת, המילים הזולות של ביבי אכן צורמות לאוזניו של כל אדם שיש בגופו עצם מתונה. אלא שבפוליטיקה הישראלית יש נטייה לייחס חשיבות מוגזמת לדיבורים, אולי מפני שבלעדיהם ייעלם לחלוטין הפער בין המפלגות המתחרות, ויתחוור שכל אחת מהן נוהגת בצורה דומה בעת שהיא בשלטון - בונה בשטחים ומשתמשת לעיתים תכופות בכוח צבאי מוגזם.

קדימה, כך נדמה, הביאה את הפער הזה לשיאים חדשים. אהוד אולמרט נשא נאומים מרגשים על שלום, ציפי לבני מבטיחה יונה (ומוכיחה עולם תרבותי דל וטעם נוראי במוזיקה), אך בפועל יצאה הממשלה בהנהגת מפלגתם לשתי מלחמות, גילתה בהן ברוטליות חסרת תקדים (מיכאל קליינר טען שבהפצצת עזה יישמה קדימה את מצע מפלגת "חרות" האולטרה קיצונית שלו בבחירות 99') והשיגה בהן הרתעה מרשימה, שבאה לידי ביטוי באיומי החטיפה של נסראללה ובטפטוף קסאמים וגראדים בימים האחרונים. במקביל, ניהלה המפלגה משא ומתן מתמשך ועקר עם הפלסטינים, שאיש – כולל ראשיה, כך נדמה – לא האמין שייצא ממנו דבר. בינתיים, איך לא, הרחיבה שכונות וערים מעבר לקו הירוק וגילתה אוזלת יד מול המאחזים הבלתי חוקיים.

יתרה מכך: בקמפיין הבחירות הקצרצר מנסה מנהיגת המפלגה להבליט את חלקה במבצע עופרת יצוקה. צריך מידה לא מבוטלת של עזות מצח כדי להתגאות בפעולה שנולדה אך ורק בשל מחדליה של אותה מפלגה ממש. כי קדימה, יש לזכור, הוקמה על טיקט אחד: ההתנתקות. היציאה מעזה הביאה למרד נגד אריאל שרון בליכוד, לפרישתו מהפלגה ולייסוד גוף פוליטי חדש. ההתנתקות הובילה לעליית החמאס, ומלחמת לבנון מוטטה באופן סופי את אידיאולוגיית ההתכנסות שבה נופף אולמרט.

כמעט שכחנו: קדימה גם הוקמה כדי לבדל את עצמה מהשחיתות השלטונית שמאפיינת את הליכוד, והיומרה הזאת נראית כיום מגוחכת ממש, לאור ההסתבכויות השונות והמשונות של אהוד אולמרט, חיים רמון, אברהם הירשזון ורוני בראון והגיבנת שסוחב צחי הנגבי מימיו במפלגה שנטש.

תאמרו בוודאי שלבני אינה קשורה לכל זה. היא מייצגת פוליטיקה אחרת. אם זו טענתכם, נראה שהאדונים אדלר את ארד מרוויחים את שכרם ביושר. שיטת בריאתה המזויפת והשקרית של תדמית המנהיג, שהיתה בחיתוליה בקדנציה של נתניהו, הגיעה למימדים לא נתפסים בעידן קדימה.

זה התחיל בהפיכתו של אריאל שרון הקיצוני לסבא החביב והאחראי של כולנו והמשיך בהצגתה של לבני כמנהיגה נקיה, שמנותקת לחלוטין ממפלגתה האפורה, תוך תמרון וירטואוזי בין עמדת האופוזיציונרית בכל מקרה של כשלון (השחיתויות, התגובה הרפה למשבר הכלכלי ומלחמת לבנון) לבין הידחפות לכסא ההנהגה כל אימת שנרשם הישג, לכאורה (המבצע בעזה). גם הניסיון של לבני למצב עצמה כאשת שלום בימים האחרונים מקומם, לאור העובדה שבמשא ומתן עם הפלסטינים היא היתה סמן ימני והסתייגה מהתקדמות בתהליך, כפי שהעידה רק השבוע בראיון להארץ. עמדותיה הנוקשות של לבני ימנעו בכל מקרה התקדמות גם בהמשך, אם תזכה בראשות הממשלה. ממילא, מפלגתה מורכבת כמעט כולה מיוצאי ליכוד, שלא יאפשרו לה לחתור להתקדמות גם אם תרצה בכך.

לבחירות הללו לא רצה ציפי לבני הפוליטיקאית, וגם לא ציפי לבני האשה (הספין הפמיניסטי הוא ניסיון שקוף לגרוף קולות של בוחרות מבולבלות שאינן מודעות להתנגדות העקבית של מנהיגת קדימה לחקיקה למענן), אלא ציפי לבני הרעיון, שנהגה בין כתליו של משרד פרסום.

חמור מכל, קדימה היא מפלגה של טשטוש אידיאולוגי. היא מדברת על שלום, ועושה מלחמה; היא מנופפת בדגל הפוליטיקה האחרת, אך מסובכת עד צוואר בשחיתות; היא יוצאת נגד הקיצוניות של נתניהו וליברמן, אבל רומזת שתשמח לשבת איתם בממשלה. הטשטוש הזה חייב להיפסק. בחירה בלבני על מנת לבלום את נתניהו היא צעד מופרך ומסוכן, מפני שההבדל בין הליכוד לקדימה, אם יש כזה, טמון רק ברטוריקה ובאווירה, לא במעשים בשטח. חוץ מזה, אומרים שנתניהו מתכוון לייבש את קדימה באופוזיציה אם ייבחר לראשות הממשלה, בשאיפה לפרקה. רואים שהוא לא כל כך גרוע?