פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מוגבל? שב בצד

      הקביעה שילדים בעלי מוגבלויות צריכים להשתלב בחינוך הרגיל היא נכונה וחשובה, אבל אביחי שלי חושב שהמורים והמפקחים לא מוכנים לזה

      בשנים האחרונות, גובר השיח על שילוב בעלי מוגבלויות במסגרות רגילות וחתירה לצמצום הפערים בחברה. אך בניגוד לשנים עברו בהן רווחה הדעה כי מקומם של מוגבלים ונכים הוא אך ורק במוסדות מיוחדים המתאימים להם, לאחרונה המצב השתנה והוכחה ניצחת לכך קיבלנו יום חמישי האחרון, עם פרסום מסקנות וועדת "דורנר" בפני שרת החינוך יולי תמיר וקבעה כי הורים וילדים בעלי מוגבלויות יוכלו מעתה לבחור האם ללמוד בחינוך המיוחד או במסגרת רגילה. ייתכן שדובר בראשיתה של מהפיכה בנוגע לבעלי המוגבלויות ומערכת החינוך כאחד, אלא שהשאלה כעת מה יקרה ביום שאחרי? האם שני הצדדים כבר באמת בשלים לכך?

      לבעלי מוגבלות אין זכות דיבור

      מפעם לפעם מתקיימים ביקורי ביקורת של מפקחים ואנשי חינוך במוסדות חינוך השונים במטרה לבחון ולעמוד מקרוב על ליקויים ובעיות. כך היה למשל לפני מספר חודשים באחד מגני הילדים שבדרום הארץ, שם במשך כשלושה חודשים עמלו ילדי הגן על בנייתה של תערוכת ציפורים. לתערוכה הוזמנו מפקחי משרד החינוך שבמחוז, אליהם הצטרפו גם ראש העיר ופמלייתו. במהלך הביקור ביקשו בין השאר המפקחים וחברי הפמליה לבחון מקרוב את ידיעותיהם של הילדים על התערוכה והעבודות שעשו ואלו שרצו לדבר ולהציג את עבודתם, נקראו ונשאלו שאלות על ידי האורחים. בין הילדים שביקשו לדבר, רצה גם ילד שהגיע לגן מהחינוך המיוחד. אז התעוררה לה אינסטנקטיבית רתיעה והסתייגות, ואחד המפקחים אף דרש שיציגו לפניהם את הילד הכי טוב(!) שיש בגן. הגננת ניסתה למחות ולאפשר לתלמיד החינוך המיוחד להפגין ידע, והילד בלי חכמות וללא כל היסוס, הלך והביא את חוברת העבודה שלו, עמד שם בעיקשות לפני חברי הפמליה ולא ויתר עד שהסכימו לבחון גם אותו. מיותר לציין כי הילד המקסים, העקשן והחכם הזה, השיב על כל השאלות והפגין בקיאות רבה והתלהבות נוגעת ללב על הציפור שבחר בעבודתו. אם הדבר היה תלוי בפקחים, הם לא היו נותנים לו את זכות הדיבור.

      למה ילד כזה ליחס מתנכר ומזלזל מצד בכירים ומצד מי שמתיימרים להיות אנשי חינוך? מדוע פוסלים אותו כך באחת? הן רק משום שבא מן החינוך המיוחד? בכלל, החכמה היא בביקורים ומבדקים מעין אלה לתת דווקא לילד הנחשב כפחות טוב להתבטא. להראות בעצם כיצד הוא מצמצם פערים ומצליח להשתוות פחות או יותר אל ה"טובים" ממנו ושאינו נופל ברמתו מהם.

      הילד צריך להתעקש על זכותו?

      "זה לא דבר חדש", מספרת לנו הגננת של בגן בו אירע המקרה. "אני במקצוע הזה כבר שלושים שנים וזאת גם לא הפעם הראשונה שאני מקבלת לגן שלי ילדים שקצת קשה להם. בזמן האחרון יש מודעות גוברת והולכת לגבי שילוב ילדים כאלה במסגרות רגילות, אבל התופעה הזו של רצון המפקחים לראות בביקוריהם רק את הדברים הטובים ולהתעלם מפגמים ומגבלות עדיין קיימת ואני לא אוהבת אותה. אבל זה לא רק המפקחים והגדולים לדעתי. יש גם מנהלים ומורים שמתנהגים ככה ואולי זה בגלל שהגדולים משדרים זאת כפי שעשו אותם מפקחים בגן שלי. אותו ילד שהיה צריך להתעקש כדי להוכיח את עצמו בפני הפקחים, אימו סיפרה לי שגם הגננת הקודמת שלו התנהגה אליו ככה. למשל היה יום אחד שהיא קנתה וחילקה חוברות צביעה לכל הילדים ולו היא לא נתנה. או שכל הילדים היו יושבים וצובעים עם גועש והוא ישב בצד ולא צבע, כל זה "בגלל שהוא לא יכול" לטענתה. אצלי בגן אין את הדברים האלה והוא עשה הכול כמו כולם".

      נראה שלדבריה המרגשים וטענתה של הגננת יש בסיס, וכך מספר לנו גם א', בחור עיוור אחר על חוויה קשה דומה שהייתה לו בילדותו. "הייתי בכתה ה' אז, ומדי פעם נכנסו אלינו לכתה מורות מתלמדות להעביר לנו שיעורים במסגרת ההתמחות שלהן. יום אחד באו לשם מפקחים לראות את אחת המורות האלה מעבירה שיעור, והמורה פנתה אלי וביקשה שאצא החוצה והסבירה לי שהשיעור הזה חשוב לה והיא מעדיפה שאשב בחוץ. סירבתי לצאת והיא פשוט אחזה אותי בידה ומשכה אותי החוצה. בכיתי כי רציתי להישאר, אבל זה לא עזר לי. לקחו אותי לחדר מורים, הביאו לי כוס מים קרים כדי שאירגע וישבתי שם עד שהשיעור נגמר".

      יש תקווה

      נראה שהמודעות בחברה לגבי מוגבלים ושילובם במסגרות הרגילות גוברת, אם כי זה עדיין יותר רק ברמת הדיבורים ונראה שבשטח עדיין מפחדים להתמודד ולהתעמת ישירות עם הנושא. חשוב להטמיע את הרעיון שמאחורי שילוב ילדים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה בכל הדרגים: החל מהמפקחים, למנהלי בתי הספר, למורים, וכמובן – לשאר התלמידים. אולי אז ייקרה השינוי האמיתי והעמוק שכולנו מייחלים לו- קבלת השונה וחברה שוויונית יותר.