אחר כך מתפלאים שאין בדואים בצבא

בשבוע שעבר נהרג חייל צה"ל במעבר כיסופים, ההרוג הראשון לאחר הפסקת האש בין ישראל לחמאס. נדמה כי המדינה לא רגשה וגעשה כפי שהיינו מצפים. לא שמענו את בני המשפחה של ההרוג בראיונות קורעי לב לאחר הלוויה, ולא חזינו בתמונתו של החייל. במקום ששמו יחקק בזיכרון הלאומי, הפך לנתון סטטיסטי. הוא היה בדואי.

את שמו המלא התעקשה משפחתו של ההרוג שלא לפרסם. הוא היה גשש באוגדת עזה, בן העדה הבדואית שהתגורר ביישוב גדול בדרום. הפצוע הקשה בתקרית, גם כן ממוצא בדואי, נותר גם הוא בעילום שם. החשש מעימות עם בני משפחה המתנגדים לגיוס לצה"ל והחשש פן קרובי משפחה המתגוררים בעזה ישמעו שלחם נגד בני עמו, הן הסיבות העיקריות לסירוב המשפחות לפירסום שמות יקיריהן.

על פי הערכות, בין ארבעה לשמונה אחוזים בלבד מהצעירים הבדואיים מתגייסים לשירות קרבי. כמעט כולם משרתים בגדוד הסיור המדברי, המורכב ברובו מבני העדה ומוצב בדרום רצועת עזה. אחרים מתגייסים ליחידת הגששים. בצה"ל פועלים לגיוס בני העדה. על הנייר, הצבא מציע הטבות לצעירים: לפחות שנה נוספת בקבע, הכשרה למקצוע תוך כדי השירות, השלמת בגרויות ותנאים מועדפים עם השחרור.

צה"ל נאבק על כל מתגייס ואף שולח קצינים בדואים לבתי המועמדים לשירות כדי לשכנעם באופן אישי. "הרבה פעמים כשאני חוזר הביתה, אני מבין למה החברים לא איתי בגדוד", מספר פ', לוחם בצה"ל, בן העדה הבדואית, "אני גר במקום שאתם קוראים לו 'כפר לא מוכר'. אין ביוב, אין תשתיות בסיסיות, אז למה אחר כך מתפלאים שאין בדואים בצבא?".

"בסופו של דבר, היחס של המדינה כלפי העדה הבדואית מתבטא באופן כמעט ישיר בגיוס של הצעירים", אומר סעיד כוזלי, החוקר בשנים האחרונות את נושא יחסי הגומלין בין הממסד הישראלי לאוכלוסיה הבדואית. "דווקא מבחינת מדיניות הממשלה, יש רצון לבוא ולסייע, להעביר תקציבים. הבעיה מתחילה ביישום של המדיניות בשטח. כשלא מטפחים את הצעירים, לא נותנים להם חינוך כמו שצריך, לא משקיעים בהם כבר מהגיל הרך, זה משפיע בסוף על הצעיר, אם הוא מרגיש צורך להחזיר למדינה על ידי התגייסות או להמשיך בדרך החיים שלו. בסופו של דבר מדובר בעניין של שייכות למדינה, ומי שלא מרגיש חלק ממנה, או שהיא לא משקיעה בו מספיק, הוא אומר לעצמו 'למה לי להתגייס'".

מותו של הגשש בשבוע שעבר מדגיש, לטענת כוזלי, את יחסה של החברה הישראלית לבדואים. "כל השנה אנחנו שומעים מהחברה הישראלית את אותן הקריאות על כך שהבדואים הם גזלנים, גנבי אדמות, סוחרי סמים, לא נאמנים ועוד כל מיני מחמאות. ברגע שנהרג לוחם פתאום כולם אומרים 'איזה מסכנים הם, חיים בחושות בלב המדבר ובמקומות שהמדינה לא עוזרת להם ולמרות זאת הם משרתים בצה"ל'. הצעיר הבדואי מבין שבימים רגילים הישראלים שונאים אותו, חוץ מביום אחד, כשנהרג לוחם מהעדה".

בשנים האחרונות נוסף מתחרה לצה"ל במלחמה על עתיד הצעיר הבדואי: התנועה האיסלמית. נציגיה מנסים למנוע מהצעירים להתגייס לצבא. "במקום שבו המדינה נעלמת, נכנסים אנשי התנועה", מספר סעדי זיאד, יו"ר "יד לבנים הבדואים" שאביו, איש משמר הגבול, נהרג בהתקלות עם מחבלים ב-72'. מאז נרתם גם הוא למאבק על הגיוס.

"אין מצב של ואקום. אנשי התנועה מנצלים את זה ונותנים לאזרחים ולצעירים את השירותים שהמדינה לא נתנה להם", טוען זיאד, "ההשפעה שלהם בסופו של דבר היא גדולה. אם בעבר ראינו את אנשי התנועה משכנעים בעיקר את הצעירים בדרום שלא להתגייס, עכשיו הם מתחילים להיכנס גם ליישובים בצפון. הם מציעים להם הכל: לימודים, עבודה ובעיקר את הדת. הם גם מאתרים צעירים שכן התגייסו לצה"ל ובסוף מצאו את עצמם לאחר השירות בלי פרנסה ובלי השכלה. זו בעיה שדורשת טיפול שורש של המדינה, אבל במקום זה בישראל מנסים לכבות שריפות. אם לא יתחילו להשקיע בבדואים כבר מהגיל הרך, אחוזי הגיוס רק ילכו ויירדו".

מנגד, כוזלי מנסה להמעיט בחשיבות התנועה האיסלמית. "אני שומע את הטענה הזו בשנים האחרונות ואפשר לומר שאנחנו טיפה מגזימים", הוא אומר, "אמנם יש כניסה של אנשי התנועה האיסלמית ליישובים, אבל היא מזערית. הממסד מעצים את החשיבות של התנועה האיסלמית, אבל בוא ניקח דברים בפרופורציה. צעיר שרוצה להתגייס יעשה זאת גם אם זה בניגוד לדעת הוריו, אז אנשי התנועה הם לא פונקציה עבורו".

במרץ 2008 נהרג גשש בן העדה הבדואית מפיצוץ מטען בכיסופים. גם אז סירבה משפחתו לפרסם את שמו. זאת, מכיוון שלאחת משלוש נשותיו של הגשש יש משפחה המתגוררת בעזה.

"זו תופעה שרואים בעיקר בקרב הבדואים בדרום", מסביר זיאד, "החשש הוא שהקרובים שמעבר לגבול יקשיבו לחדשות ויגלו שקרוב משפחה נלחם נגד בני עמם. אחרים בקרב העדה משתמשים בטיעון הזה כדי למנוע את הגיוס שלהם מלכתחילה. מסבירים להם שהם נלחמים נגד האחים שלהם, אנשים עם אותו הדם, ואחרי שהם עשו את זה יזרקו אותם בחזרה לפחים. יש לדבר הזה השפעה בעיקר על הנוער. זו דמגוגיה זולה אבל דמגוגיה שעובדת".

"זה לא רק עניין של קרבה משפחתית, אלא גם גיאוגרפית", מוסיף כוזלי, "לפעילות של צה"ל בעזה יש השפעה לא מועטה על הצעירים. גם אלה שאין להם קרבה משפחתית לא רוצים לקחת חלק בפעילות מלחמתית אותה הם רגילים לראות בטלוויזיה. אין כאן עניין של הזדהות עם הצד השני, אלא עם התוצאות הקשות שהם רואים על המסכים. האירוע השבוע צריך להיות לא רק נורה אדומה עבור הממסד הישראלי, אלא פנס ענק. אם הם רוצים שהצעירים האלה יבואו לצבא ויהיו נאמנים, צריך להשקיע בפזורה הבדואית בכלל".