לדברים יש נטייה כזו להיעלם ברגע שמדברים עליהם. אז הפעם החלטתי לשמור על זכות השתיקה. עצמים שבריריים נוטים להיבהל ממילים מפורשות, מהגדרות ומהבטחות. אז עדיף לסתום, לשם שינוי. עדיף להתרכז בעיקר. מובן שעיקר הוא דבר יחסי. יש בית קפה, הפעם קוראים לו מארי, וכשהוא רק נפתח אפילו כתבתי עליו. מאז עברו הרבה דברים. גם מאז אתמול עברו הרבה דברים. הרבה ג'ורה שצפה וסתמה את פתח הביוב. ואולי בעצם הם העיקר, אבל עליהם אני לא אדבר. למעשה, עליהם אני אשתדל אפילו לא לחשוב.
אני אחשוב על מארי, ועל איך כל הדרך לשם עברו בי גלי חום. אולי זו ההליכה עד פאתי נווה צדק, אולי אלו הימים החמימים הנפלאים האלו שפקדו אותנו, ואולי זה הוא. אותו אחד שעליו אני לא הולכת לדבר. וכשהגענו לשם חשקתי באלכוהול. אותו חשק לחגוג, להלל, לפרוק עול. אולי זה קשור לאווירה הרומנטית הקצת מאולצת שבמארי. ואולי לא. אז שתינו ערק עלית (20 שקל) וכוס של מיגל דה מארש (35 שקל). ואולי גם נאמר משהו שהילל את גבי העקום.
אבל במארי עסקינן. דברים אחרים צריך להדחיק לפינה חשוכה לפני שהם יקמלו. בימים שבין הדד-ליין ועד ליום יציאת העיתון הרבה עלול להשתנות. ובמקרה שלו, מספיקה אפילו שורה אחת שאכתוב כדי שהוא ייעלם. ואז אני עוד עלולה למצוא את עצמי מבכה על מה שכתבתי, ועל איך, בשנייה של חולשה, שוב נשברתי. עדיף להתעסק, נניח, במארי. מקום יפה, אך אולי קצת סטרילי, שלא מספיק נוח כדי להרגיש לי בית קפה ולא מספיק מהודק כדי להיות מסעדה. ומצד אחר, זה הוא שלימד אותי לעזוב את אובססיית ההגדרות שלי. ואולי גם כלפי מארי אני צריכה לגלות את אותה סבלנות. הרי לזרום על אותם תדרים לא תמיד הכרחי. לא צריך להכריז הכרזות חסרות משמעות רק בשביל להצהיר. יש רגשות שאי אפשר לכופף ולצ'קמק לקוביות מובנות. אבל נראה לי שקצת סטיתי מהנושא.
בואו נעבור להתעסק באוכל ובכל התשוקות והמשמעויות שאני מכופפת ומצ'קמקת לתוכו. באוכל אני מבינה. לפחות הרבה יותר משאני מבינה את מה שנמצא בתוך זה שיושב מולי. לא שאני הולכת לדבר עליו עכשיו. בעצם, אני אגיד עליו רק משפט אחד: הוא אכל אנטרקונים (70 שקל) - שלוש פרוסות בשר שאותן הוא מצא לא אחידות ברמתן, שהגיעו עם קוביות תפוחי אדמה, וחתך אותן באופן חמוד, לא שזה משנה או קשור לעניינינו. אני בחרתי בלינגוויני סלמון (56 שקל) עם רוטב שמנת כבד מדי, צלפים ועגבניות שרי, שבניגוד לציפיותיי השתלבו מצוין. אמנם זו לא הייתה מנה שתיכנס לפנתאון, אך גם לא כזו שהצדיקה את חוסר היכולת שלי לאכול. ואולי במקרה הזה אין מנוס מלהאשים את האופן החמוד שבו הוא חתך את האנטריקונים. לעזאזל.
והיה גם אספרסו (10 שקלים) קצר, סביר ויקר. ובסך הכל גם היה מקום נחמד, אך לא מסוג המקומות שמצליחים לכבוש את לבי. הוא, כמובן, כבר סיפור אחר לגמרי. אבל לא נראה לי שכדאי להסגיר את זה. הוא כל כך יהיר, הוא עוד יחשוב שהטור הזה עליו.
סקס אפיל: לא מדברים על זה
אנשים: המקומיים הבודדים שעוד נותרו בנוה צדק
עיצוב: משתלבים עם התאורה המעוממת ועם האווירה היעני-רומנטית
שירות: לא יוצא מגדרו
הפוך קטן: 11 שקל
ליד ההפוך: פלייליסט מוצלח
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: לא לחפש הגדרות
שורה תחתונה: רק אם אתם בסביבה
מארי. לילנבלום 1. טל' 5100989. פתוח: כל השבוע 7:00-1:00.