דעה: בטחון לאומי זו חברה חזקה

מאז בחירות 1999 לא הורגשה באוויר ציפייה שכזו. חלף עשור מאז שהזקנה במסדרון נהפכה לכוכבת מערכת הבחירות של אהוד ברק, והייתי בטוח שהיא עומדת לחזור ובגדול בבחירות 2009. ולא רק היא. גם החד הוריות, הקשישים, המובטלים, הנכים ומאות אלפי ישראלים שהמערכת הכלכלית שחקה את קיומם עד דק היו צריכים לחזור. הייתי בטוח שנקרתה הזדמנות פז להעמיד לסדר היום הציבורי את קריסתה של מדינת הרווחה, את רעיונות העוועים של כלכלת השוק נוסח בנימין נתניהו, את שחיקת מעמדם הכלכלי של יישובי הפריפריה ואת צלילתם של מיליון וחצי עניים מתחת לסף הכבוד האנושי.

למען האמת, גם בבחירות 2006 טיפחתי ציפייה דומה. בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה וסדר היום החברתי-כלכלי שהציג טלטלו אז את מערכת הבחירות, ומיקדו אותה בצרכי האנשים שגורלם לא שפר עליהם. הדיון בנושאים האלה הצטייר אז כנחוץ אחרי חמש שנות אינתיפאדה, שהסיטו אנרגיות ומשאבים לצרכים הביטחוניים. באותה עת, חמישה מיליארד שקלים נוספו למאמץ הביטחוני על חשבון השירותים החברתיים. לסכום הזה צריך להוסיף את הקיצוץ הדרמטי שעולל שר האוצר בנימין נתניהו בקצבאות השכבות החלשות, שהחמיר את מצבן עד מאוד.

בסופו של דבר, הטלטלה לא קרתה אחרי בחירות 2006, והיא גם לא מתרחשת במערכת הבחירות הנוכחית. העיסוק בדמותה החברתית של מדינת ישראל ייאלץ לחפש מועד אחר. אז, לפני שלוש שנים, גלעד שליט נחטף חודש אחרי שהוקמה ממשלת אולמרט-פרץ וחודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. גם אז, סדר היום הביטחוני השתלט על חיינו, כפי שלמעשה קורה מאז קום המדינה. המהפכה החברתית המובטחת נדחקה לשוליים, והתקציבים החברתיים שעמדו לתפוח שבו והצטמקו לטובת תקציב הביטחון.

במידה רבה האמנתי, שבחירות 2009 ישמשו תיקון לאותה ציפייה שהתבדתה ב- 2006. כמה ימים לפני שפרצה המלחמה, או המבצע הצבאי, בעזה, עוד זקרנו בגאווה את פרצופנו החברתי ותלינו אותו על כל שלט ובכל פינה ברחבי המדינה. הזכרנו לכל מי שאבה לשמוע עד כמה החמישייה הפותחת של העבודה היא חמישייה חברתית והבטחנו שיש ביכולתנו לטפל בחורים שנפערו ברשת הביטחון החברתית.

בכל מקום שבו הופעתי נשאלתי על המצוקות החברתיות ועל הפריפריה ועל התיקונים הנדרשים, כדי לצמצם את הפערים בין עשירים ועניים. כמעט שלא נשאלתי על סוגיות מדיניות או ביטחוניות. איש לא שאל על ההתנחלויות, ולא על מעמדה של ירושלים, ולא על הצורך לפתור את הבעיה הפלסטינית או לעסוק במשא ומתן עם סוריה.

האנשים שפגשתי הוטרדו ממה שקורה פנימה, בתוך הבית הישראלי. הם הודאגו מרמת החינוך ושאלו כיצד שבים לרמה שישראל הפגינה בעשורים הקודמים. הם חששו שהפערים בין מי שיש להם ומי שאין להם יולידו שתי חברות, שחיות באותה מדינה אך רחוקות זו מזו. הם פחדו ממחאה אלימה על רקע עוני ומצוקה שעלולה לשבש סדרי חיים במדינה.

כך היה גם בהופעות של שלי יחימוביץ', של אבישי ברוורמן, של בוז' הרצוג ושל אחרים. גם אהוד ברק "הביטחוניסט" נשאל ונשאל על איך פועלים, כדי שהמשבר הכלכלי העולמי לא יכסה את פני הארץ. כולם התעניינו בסוציאל- דמוקרטיה וביכולת שלה לגבור על הכלכלה הלא מוסרית שהאיצה את אותו משבר עולמי.

ואז פרצה המלחמה בעזה. וגם הפעם, כמו הפעמים הקודמות, הצורך הביטחוני גבר על כל הצרכים האחרים.

נותרו ימים ספורים עד הבחירות, וספק אם סדר היום ישתנה בזמן הקצר שנותר. מה שברור לי הוא, שדחיקת הנושאים הבוערים האלה מסדר היום לא מוחקת את קיומם. התחזיות על שצפוי במשק ובחברה בשנה הקרובה, מטילות עלינו אחריות עצומה לשוב ולעסוק ברשת הביטחון החברתית. גם בגלל שהיא נחוצה וגם בגלל שהיא המרכיב המרכזי של הביטחון הלאומי.

* הכותב הוא מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה.