קורותיו של המרצה המסומם

אז מה עדיף - ל.ס.ד. או ירקות אורגניים? עבור טימוטי לירי (1920-1996) התשובה הייתה ברורה מאליו. לירי עסק במחקר והוראה באוניברסיטת הרווארד ובדיוק חזר ממסע פטריות הזיה במקסיקו. ההתנסות הפסיכדלית הביאה אותו להציע את ה-ל.ס.ד כחומר לניסוי אקדמי לגיטימי בהרחבת תודעתם של הסטודנטים.

צמאי הפסיכדליה של שנות ה-60 מיהרו להירשם לקורס ולירי זכה לכינוי "גלילאו" של התודעה. הוא כתב מאמר פרובוקטיבי על תכונותיה השונות של ההכרה, שבו הסביר את חשיבות השימוש בסמים נרקוטיים על מנת לקצר את הדרך לחוויות דתיות, חוויות טלפאתיות וחוויות איחוד עם המוחלט. מי שיעשה כן, יבין את הרב-מממדיות של המציאות בה הוא נמצא ולפיכך לא ימהר לשרת את הממשל כאזרח חרוץ ונאמן שמתגייס למלחמה, מנוכר מגופו ורגשותיו ונרתע מסקס ואהבה.

לירי הקצין את מחקריו. הוא נתן ל.ס.ד לסטודנטים דתיים ושלח אותם להתפלל על מנת לבדוק אם בזמן הטריפ שורה עליהם הרוח הנבואית. אבל בינתיים לצד חוויות ההתרגשות וההצלחה מהמדע החדש, החלו להופיע ידיעות על צרכני ל.ס.ד שהשתגעו ואף התאבדו. האוניברסיטה הרחיקה אותו והוא עבר להפיץ את בשורת הל.ס.ד לעולם הגדול. סיסמתו הייתה: "Turn on, tune in, drop out" (הידלק, התעורר ונשור) וכוכבי דור הפרחים הלכו אחריו בעיניים עצומות: האלדוס האקסלי, ראם-דאס, קן קיזי, הגרייטפול-דד, ג'פרסון אירופליין ואפילו ג'ון לנון.

האף.בי.אי כמובן לא אהב אותו. לירי ברח למקסיקו, נעצר, שוחרר, שוב נתפס ונכנס לכלא ל-10 שנים. לירי הצליח לברוח, הגיע לאלג'יר, גורש לשוויץ והוסגר בחזרה לארה"ב. כשהשתחרר, רבים ממעריציו ההיפים כבר השתלבו יפה בתרבות המיינסטרים של אמריקה במשרות תעשיה והיי-טק. לירי כמוהם תכנן להיכנס לתחום האינטרנט, אך מחלת סרטן הערמונית הכריעה אותו. הוא ביקש למות בשידור חי ברשת, אך לא צלח. למרות זאת, סופו היה לא פחות פומפוזי. לפי צוואתו גופתו נשרפה, אפרו הונח על לווין ושוגר לחלל.

לירי היה הפנים של הניו-אייג' בסוף שנות ה-60, אך כיום נראה שרעיונותיו והגיגיו הפכו עם השנים לפחות ופחות רלוונטיים. תרבות הניו-אייג' החדשה במקום סמים, מעדיפה להימנע מחומרים משמרים ובמקום רוקנ'רול, מעדיפה משהו פשוט כמו צום מיצים.