הקאסטות של תל אביב

תל אביב - עיר האפשרויות הבלתי המוגבלות. כל טינאייג'ר מהקריות חולם על היום בו הוא ישתחרר מהצבא, ירצה את מכסת החודשים שלו במזרח ויוכל סוף סוף ללבוש את הסווטשירט עם הגולגולות, לשים עיפרון שחור בעיניים, ולעבור לגור בעיר הגדולה. שם הכל מותר, שם אף אחד לא שופט אותו, לא מתנשא מעליו, ולא מכריח אותו להוריד את הפירסינג.

אלא שברגע שאותו טינאייג'ר חולמני, בוא נקרא לו פלג, באמת יישפך לעיר הגדולה, הוא יהיה המום לגלות שעיר האורות חיה תחת משטר ימי-ביניימי חשוך של מעמדות ושיש לו לאדם יותר סיכוי לנסוע ברכבת תחתית בתל אביב מאשר לנייד את עצמו ביניהם. הוא יגלה שהחברה התל אביבית, בדומה לחברה ההודית, ממנה שב זה עתה, מחולקת לקאסטות.

ולאלה מביניכם שלא טיילו בהודו או טיילו בהודו והיו מטושטשים מדי מכדי לקלוט, קאסטה היא מעמד חברתי נוקשה לתוכו אדם נולד וכמעט אינו יכול להשתחרר ממנו. המעמד הזה מבנה את זהותו של האדם, את טווח עיסוקיו האפשריים, המנהגים, הטקסים, והנורמות לפיהן הוא נוהג. החברה ההודית מחולקת ל-5 קאסטות עיקריות, המסודרות בהיררכיה מעמדית, ואשר הניוד ביניהן כמעט אינו אפשרי כיוון שהן נקבעות על פי מוצא הוריו של אדם. גם החברה התל אביבית, מחולקת ל-5 מעמדות היררכיים, אשר הניוד ביניהן אפשרי לעיתים אך דורש מאמץ רב וממוקד, שבסופו יכולים לזרוק אותך בשנייה חזרה לקאסטה ממנה באת, רק בשביל דייט עם נינט. להלן הקאסטות של תל אביב:

הידוענים או בלעז, סלבס. המעמד העליון, טורפי העל של שרשרת המזון התל אביבית. אלה שמופיעים בפריים טיים בערוץ 2, אלה שכל הליכה שלהם ברחוב, או ישיבה שלהם בבר גוררת בהיות חסרות שליטה, וסאלטות של צלמי פפראצי שהתחפשו לדולפינים. זהו המעמד הנחשק ביותר וגם מי שכביכול בז למעמד הזה ומכריז בגאווה ש"אין לו טלוויזיה" וש"רייטינג" זה העיתון שקוראים בגיהינום – קורא בסתר את מדורי הרכילות באתרי האינטרנט ובעיתוני סוף השבוע, וחושב בלב שלנינט יש חיוך ממש יפה ושלא יעזור, אבל בעפר שכטר באמת יש משהו כובש. זהו מעמד שכולם רוצים להיות שייכים אליו, אפילו אם זה אומר להיות החברה מאחורי העציץ באייטם של "נצפה עם ידידה בקפה באזל".

הצרה היא שכמו בהודו, מרבית הזיווגים מתבצעים בתוך המעמד והתוצאה היא זוגות של סלבריטאים שאוכלים את עוגת החתונה ומקיאים אותה שלמה (מישהו צריך להיכנס לשמלה של גלית לוי לא?): יהודה ונינט, רן דנקר ויעל פוליאקוב, יעל גולדמן ואורי פפר - זיווגי ידוענים שינפיקו צאצאים שיצאו מרחם אמם כאשר הם מדגמנים את קולקציית השליות של יוסף, אותה רכשו בהנחת סלב. יש אפשרות להידחף פנימה באמצעות זיווג, היו דברים מעולם (ראה ערך – ליאל דניר ורן דנקר, מקרה קלאסי של לא-אלמונית מנסה לחצות קאסטות באמצעות זיווג עם ידוען) אך לרוב הן לא צולחות לאורך זמן ומסתיימות במפח נפש, מצד שני, גם כל מערכת יחסים אחרת.

הסלבריטאים בשקל, פליטי הריאליטי, נשורת ערוץ הילדים, זאת שמדברת על פילאטיס וגינון בתוכנית הבוקר, ההיא מהפרסומת לקלינקס, הכתב ההוא של גיא פינס, הצעיר החמוד הזה שמשדר מעזה, כל אלה שמוכרים לך אבל אתה גם לא לגמרי בטוח מאיפה. למעמד הזה יש אורך חיים מוגבל. בדרך כלל, או שבני המעמד הופכים לידוענים או שהם נעלמים מהתודעה לחלוטין וחוזרים להיות עקרות בית ש"גילו את האמהות", או מלצרים ש"לומדים משחק ברצינות עכשיו בבית הספר של שקר כלשהו". הלא אלמונים יודעים שיש להם יותר סיכוי מכל קאסטה אחרת לחצות את הקווים לקאסטה של הידוענים, ועדיף, להכות באייטם בעודו חם. לשם כך הם מתרוצצים באין ספור השקות, מסיבות סיום של טלנובלות בהן לא השתתפו, וימי הולדת לאנשים נוספים שמוכרים לך אבל אתה לא זוכר מאיפה. הם משפילים את עצמם בקמפיינים קיקיוניים, נחשפים שוב ושוב בכתבות אמצע בהן הם "מספרים הכל", שוכרים סטייליסטית, יורדים במשקל, ממציאים טרגדיה משפחתית, מקבלים תוכנית בוקר, או פינה בגיא פינס ועדיין – נשארים לא-אלמונים, עד שמשהו באמת גדול קורה – או תוכנית בפריים טיים, או הצהרה על זוגיות עם רן דנקר.

האנשים שמאחורי הקלעים: הכותבים, העורכים, המאפרות, הסטייליסטים, המפיקות, הצלמים, הבמאים, העיתונאים. הם כל הזמן שם, כל כך קרוב לזרקורים, אבל עדיין בצל. כמעט, אבל לא. השם שלהם מופיע ברולר של הקרדיטים אבל רק לעיתים במדור הרכילות. הם אוהבים את מה שהם עושים, באמת, אבל בתוך תוכם, הם גם רוצים. הם גם רוצים פרסום, השקות, הנחות סלב, סלולרי מתנה אייטמים, חתימות, ראשים מסתובבים וילדות צורחות. נמאס להם להסתפק בכרטיסים מהעיתון להקרנת הטרום בכורה של "ספיידרמן 5". הם רוצים את כל החבילה ולמה שהם לא יקבלו אותה? הם אנשי מקצוע מצוינים, הם בכל מקרה כבר שם, בסביבה, מתחככים בכל האירועים הנכונים, לובשים את הבגדים הנכונים, אומרים את השנינויות הנכונות, אז למה שהם לא ייהנו מהפירות? בניסיון של תומכי הלחימה לחצות קאסטות, נצפו מספר טקטיקות. האחת היא לנסות להפוך בעצמם ל"לא אלמונים". חוליית הכותבים תתחיל להופיע בתוכניות טלוויזיה, רצוי לייט נייט, רצוי בכבלים או בלוויין, שם הם ילהגו את דעותיהם, יעמידו פנים שהחשיפה הזאת זה "נורא לא הם" ות'כלס, אם העורך של התוכנית, שהוא "חבר", לא היה יושב להם על הראש שישתתפו, אין סיכוי שהם היו לוקחים חלק בטינופת הזאת. בריגדת האיפור/שיער/סטיילינג יהפכו ל"חברות הכי טובות" של הסלבס אותם הם מאפרים/מסרקים/מלבישים – תוך ריכול עמוק ואכזרי על טיב השיער, עור הפנים השמן והגזרה הבלתי נסבלת שלהם. או לחלופין, יקבלו תוכנית בה הם מלבישים קונפות מהפרוורים והופכים גם אותן לקורבנות אופנה עם ווסטים, חותלות וקארה. דרך נוספת תהיה כמובן, לנסות להזדווג עם אחד מהמעמדות שמעליהם. וזה אכן קורה, כביכול ממניעים של רגש, שלא לומר אהבה, שתדעך באורח פלא ברגע שהם יקבלו מספיק תשומת לב תקשורתית, שפרה.

הברמנים, המלצריות, המארחות – האנשים שמשרתים לילות כלילות את שלושת המעמדות שמעליהם, מתוך תקווה שיום אחד הם יעבור לצד השני של הבר ויגיעו גם הם הדורים ומבושמים למסיבת הסיום של נולד לשאוף, ב"חתול והכלב". כמו תומכי הלחימה, גם הם שם, אבל ליד. הם נמצאים בכל האירועים הנכונים, פשוט בצד הלא נכון של הבר. הם אומרים לעצמם שזה זמני, שהם רק יסיימו את לימודי המשחק/קולנוע/עיצוב אופנה ושאר מקצועות שבהם - אם אין לך מרפקים, קשרים או כישרון אדיר וקשרים - אין לך עבודה, ואז הם ינטשו את חיי הלילה בטריקת דלת וישאירו אחריהם כוסות צ'ייסר דביקות מפיג'לינג וסכו"ם לא מפולש. אבל השנים חולפות והם קולטים שהם לא ראו אור יום מגיל 22, שאין להם כבד, ושהם בני 30 והם עדיין ברמנים/מלצריות/מארחות וכולם בעיר אולי יודעים את השם שלהם, אבל זה רק כדי לקבל מהר מקום על הבר. אנשי הלילה יכולים לעבור לקאסטות שמעליהן במספר דרכים – לשכר כלוט מישהו מקאסטה גבוהה יותר, לקחת אותו הביתה בסוף מסיבת ההשקה, ולקוות שזה לא ייגמר בזה. או לחלופין, להתמיד חזק בעסקי הברים, לפתוח בר משלהם, לאחוז בסטאטוס הנחשק "בעלים של בר" ובאמצעותו, למשוך אליהם מישהי מקאסטת הלא-אלמונים ולדהור איתה יד ביד לעבר האייטם ברייטינג.

המנודים. הם כאן אבל הם לא באמת כאן, אף אחד לא מתערבב איתם, ועל אחת כמה וכמה לא מזדווג איתם. אפשר לזהות אותם במהירות: הם יגידו "פאבים" במקום בארים; הם תמיד יתעקשו להסתובב בעיר עם רכב ולחנות בחניונים; הם אוהבים את קרן פלס ומירי מסיקה; הם יוצאים לנמל וליד חרוצים; הם רואים סרטים ביס פלנט כי יש שם "חוויית צפייה גדולה מהחיים"; הם עושים הליכה ב"פארק"; הם נוסעים להורים שלה כל שישי בערב ולהורים שלו כל שבת בצהריים; הם בזוגיות כמעט רצוף מגיל 12; הם לא עושים סמים, הם עישנו קצת ג'וינטים אחרי הצבא אבל זה נורא הרדים אותם. או בקיצור, הם מבזבזים סתם כסף על שכר דירה בתל אביב, כי באותה מידה הם יכלו לגור בשקט בגבעתיים ולא להרגיש בהבדל. הם לא קיימים, הם שקופים, ויעברו חזרה לפריפריה בקרוב. הם רחוקים מהקאסטות שנות אור ולא מנסים אפילו לחצות קאסטות – כי אין להם רצון או סיכוי וכי הקאסטות האחרות זקוקות להם בדיוק כמו שהם - קהל שקט, רוב דומם, צרכני פריים טיים צייתנים שלא מפספסים אף פרק של "האח הגדול" ובוכים מפרסומות של "פלאפון".

אלו, אם כך, במלוא ריבודן, הקאסטות של תל אביב. הסיבה שההודים מאמינים במערכת הקאסטות הנוקשה שלהם ולא מתמרדים נגדה היא האמונה שלהם בגלגול נשמות – הם מאמינים שמי שנולד לקאסטה נמוכה בגלגול הזה ייוולד לקאסטה גבוהה בגלגול הבא. החברה התל אביבית צינית מדי מכדי להאמין בדבר כל כך פיוטי. אין ריכוכים, אין נחמות, אבל בניגוד לחברה ההודית, יש זכות בחירה. אתה יכול לשחק את המשחק ואתה יכול גם לא. אתה יכול להסתובב בין הקאסטות השונות, ולא לרצות להשתייך אליהן. זה נשמע קל, אבל זה דורש הרבה כוח רצון ועמוד שדרה. בהנחה שביהדות, יש לנו רק גלגול אחד, זאת נראית לי הבחירה השפויה ביותר.