נעים להכיר - צב יבשה מדברי

עם קצת מזל והרבה סבלנות, אולי גם אתם תצליחו לפגוש צב יבשה מדברי (Testudo werneri), מהנדירים בצבי המזרח התיכון, והקטן שבהם. מדובר בצב קטן מאוד, בעל אורך שריון גב של עד 13 ס"מ בנקבות ועד 10.6 ס"מ בזכרים, צבע העור והשריון בהיר לעומת צב יבשה מצוי (Testudo graeca) ואצל רוב הפרטים מקשטים שני משולשים כהים את שריון הגחון.

פעילות הצבים בשיאה בחודשי החורף והאביב, בקיץ יש הפוגה (פעילות מוגבלת בשעות הבוקר המוקדמות ובין הערביים) ובסתיו הפעילות חלקית. הם צמחונים על פי רוב. ההזדווגות בחודש מרץ, הטלת הביצים בחודשים אפריל-יוני והצעירים בוקעים כעבור שלושה-ארבעה חודשים. הנקבה מטילה רק בין אחת לשלוש ביצים במחזור, אך עשויה להטיל עד שלוש פעמים בשנה ברוכת גשמים. צב יבשה מדברי הינו מין אנדמי, כלומר ייחודי ומוגבל גיאוגרפית, לחולות צפון מערב הנגב וצפון סיני. בעבר סברו שמדובר באוכלוסיות הצפוניות ביותר של המין הצפון אפריקאי (T. kleinmanni), אולם מחקר עדכני של החוקר הפיני יארמו פרלה (J. Perälä) הגדירו כמין נפרד ומבודד מאוכלוסיות צפון אפריקה. כיום, צב יבשה מדברי קיים כנראה רק בנגב, מאחר שאוכלוסיותיו בסיני נכחדו כמעט לחלוטין. מספר הפרטים המתרבים בארץ מוערך ב- 1500 עד 2000 והמין מוגדר כנמצא "בסכנת הכחדה חמורה" על-פי המדדים של האיחוד הבינלאומי לשמירת הטבע מטעם האו"ם (IUCN).

כיצד יצור כה מיוחד ונדיר מתקרב לסף הכחדה בצעדים מהירים, שאינם אופייניים לצבים? ניחשתם נכון – זה הכול באשמתנו. לחצים אדירים מופעלים על בית הגידול הטבעי שלו, כתוצאה מפעילות האדם. הקמת יישובים ובסיסי צבא, סלילת כבישים, פיתוח והרחבת החקלאות, אימוני צה"ל בשטח ופעילות רכבי פנאי-שטח – כל אלה גבו מחיר יקר מבית הגידול. אלפי דונמים של בית גידול טבעי נבלעו תחת הדחפורים, הבטון, האספלט, והניילונים של החממות. רבים נוספים נכתשים מזה עשרות שנים, בעיקר מאז הנסיגה מסיני, תחת זחלי הכלים המשוריינים של הצבא, וב – 15 השנים האחרונות גם תחת צמיגי רכב פנאי-שטח. מאות קילומטר של כבישים ודרכי עפר וחול חותכים ומחלקים את השטח ליחידות קטנות ו"מקוטעות". קיטוע רצף השטחים הטבעיים פוגע ביכולת אוכלוסיות הצומח והחי "להתערבב" מבחינה גנטית, בכך יורד המגוון הגנטי ועמידות האוכלוסיות בפני הכחדה נפגעת.

ריבוי האשפה והפסולת, שמקורה בפעילות האדם, הביאה לשגשוג של עורבים, שועלים ותנים בסמוך לישובים ובסיסים בנגב. בעלי-חיים אלה התרבו מעבר ליכולת הסביבה הטבעית לשאת אותם, והם מסבים נזקים לחיות בר אחרות ובהן לצבים, בעיקר לצעירים. בעבר אף הועלו חשדות, שבשטח קיים צייד של צב יבשה מדברי למסחר בלתי חוקי (שוק חיות המחמד האקזוטיות בחוץ לארץ) ולמאכל (נתפסו בעבר פועלים זרים כשברשותם צבים בדרך לסירים). כמובן שצב יבשה מדברי, כקרובו הצפוני צב יבשה מצוי, מוגנים יחד עם כל זוחלי ארצנו ואסור על-פי חוק לאסוף או להחזיק אותם למטרה כלשהי ללא היתר מפורש מרשות הטבע והגנים.

ומה המצב של הצב בשטח? אורחות חייו נחקרו בחולות מערב הנגב לפני כ-20 שנה (על-ידי אלי גפן והיינריך מנדלסון), אך המידע העדכני על מצב האוכלוסיות מצומצם. בשנת 2006 בוצע בשיתוף גן החיות התנ"כי בירושלים, סקר זואולוגי בחולות הנגב, בו נאסף מידע ראשוני לגבי מצב אוכלוסיות צב יבשה מדברי ותועדו כל הזוחלים שנמצאו בשטח, תוך חלוקת חולות הנגב לשש יחידות גיאוגרפיות (נחל סכר, משאבים, שונרה, חלוצה, עגור, ניצנה). נמצאו בסך-הכול 16 צבים, והם נמדדו וצולמו לצורך זיהוי פרטני. האזור שבו נמצאו הכי הרבה צבים (ועקבות צבים) היה חולות משאבים, במקום השני חולות נחל סכר, ובמקום האחרון חולות ניצנה (בהם לא נמצאו צבים או עקבות).

בימים אלה מסיים תלמיד המחקר יואב ברטן מאוניברסיטת בן-גוריון את עבודת המוסמך שלו, שבה בחן בין היתר היבטים אקולוגיים באורחות חיי צב יבשה מדברי, וממצאיו אמורים לשרת את המאמץ לשמר את המין הזה ואת בית הגידול שלו. צב יבשה מדברי מהווה מועמד טבעי לשמש "מין מטרייה" שבחסותו נוכל לבצע מחקר, חינוך והסברה לשימור חולות הנגב. מדובר ב"צב השעה" – למנוע הכחדתו של צב יבשה מדברי ושאר שכניו לדיונות, ביניהם זוחלים נוספים המצויים בסכנת הכחדה, כגון כח אפור (Varanus griseus), חומט רפואי (Scincus scincus) וחרדון חולות (Trapelus savignyi).