להתראות, שלום. זה לא נגמר

מאת: רחביה ברמן, וואלה! ספורט

בום-בום-בום. כמה שלא נדבר על קלאסה, על חביבות, על ספורטאות למופת - ויש הרבה מאד להגיד בכל התחומים האלה – זה הדבר המיידי שעולה בדעתם של 99 אחוז מהאנשים למשמע השם מארק מקגווייר. חבטה בעוצמה אדירה וכדור שמוטח מעלה, מעלה והרחק, הרחק. בום.

אמרתי 99 אחוז מהאנשים, ולא 99 אחוז מאוהדי הבייסבול, כי ביג מק הוא אחד הבודדים שפרץ את המחסום והצית את דמיונם של אוהדי ספורט באשר הם. הוא עשה את זה אפילו בארץ כמו שלנו, שרוב תושביה מתייחסים לבייסבול כפולחן שבטי ביזארי במקרה הטוב וכסטייה בלתי ידידותית לסביבה במקרה הרגיל.

שיא, כל שיא, הוא כמו יין. ככל שהוא מתיישן, כך הוא משתבח, צובר הילה מיסטית. אפילו שיא בקטגוריה זניחה יחסית יכול להפוך למושא התעניינות רק בגלל שהוא מאד ישן. כשמדובר בהום ראנס - הקטגוריה הכי מדליקה, הכי מלהיבה, זו שהכי מדברת אפילו לאדם מהצד – אז המירוץ לשבור שיא בן 37 שנים יכול לרתק אליו אומה שלמה ויותר.

זה בדיוק מה שקרה בקיץ 1998. שני אנשים שונים בתכלית - מארק מקגווייר הלבן, יליד קליפורניה, וסמי סוסה השחור, יליד הרפובליקה הדומיניקנית - ניהלו מירוץ ראש בראש, מחבט מול מחבט, פצצה אחת מעבר לחומה אחרי השנייה בעקבות השיא המיתולוגי כמעט של רוג'ר מאריס משנת 1961 – 61 הום ראנס בעונה.

כבר לפני העונה הזו היה ברור שמקגווייר הולך להיכנס יום אחד להיכל התהילה של הבייסבול. הג'ינג'י בעל החזה המסיבי והזרועות העצומות חבט הום ראנס בקצב שמעטים מאד עשו לפניו. גם המרחק אליו שיגר את הכדורים היה מבעית. שחקנים רגילים מתאמצים להעיף את הכדורים מעבר לחומה, אולי לשורות הראשונות. מקגווייר נהג דרך קבע לסכן את שלום היושבים ביציעים העליונים של האצטדיונים. גם הציפורים שבחרו לעמוד על הגגות לא היו בטוחים מפגיעת הטילים שלו. עוד בתחילת הקריירה שלו, בקבוצת אוקלנד אייס, הוא שיתף פעולה עם חובט מצוין נוסף בשם חוזה קנסקו, זכה איתו בטבעת אחת (1989) ויחד קיבלו השניים את הכינוי "האחים בומבה" (The Bash Brothers).

ההבדל היה שקאנסקו הידרדר, הן בגלל פציעות והן בגלל גישה לא בריאה שלא תרמה לשקט הנפשי שלו וליחסיו עם מאמנים וחברים לקבוצות הרבות בהן נדד. מקגווייר, לעומת זאת, נשאר בריא יחסית במשך רוב הקריירה שלו וזכה רק לכבוד ואהבה בשתי הקבוצות בהן בילה את הקריירה שלו – אוקלנד והסט. לואיס קארדינלס, אליה עבר באמצע עונת 97'. עם זאת, פציעות קיצרו את תפוקתו בשתי עונות מבטיחות – 95' ו-2000 – ומנעו ממנו להוסיף ציוני דרך לקריירה עשירה ממילא.

אז מקגווייר המשיך להיות אחד המפציצים הבולטים במשחק, אבל המקום שלו בהיסטוריה ובמיתולוגיה של המשחק נחצב במידה רבה בזכות אותה עונה קסומה ב-1998. מקגווייר פתח את העונה באטרף ולא נרגע לרגע. כשהחל חודש אוגוסט, אחרי שני שליש עונה, היה ברור שמתבשל כאן סיפור מהאגדות. גם מקגווייר וגם סמי סוסה היו בקצב לשבור את השיא. באופן שכאילו הוזמן במיוחד עבור יחסי הציבור של הליגה – שתדמיתה נפגעה קשות עקב סכסוך עבודה מכוער שגרם לביטול החצי השני, הפלייאוף וסדרת הגמר של עונת 1994 – המשיכו השניים לדהור ראש בראש לעבר דפי ההיסטוריה של המשחק.

בשביעי לספטמבר השווה מקגווייר את השיא האגדי ולמחרת, בנוכחות משפחת מאריס, הוא שבר אותו. קדחת המרדף אחר השיא שאחזה בכל שכבות הציבור בארה"ב הייתה כזו שכל רשתות הטלוויזיה קטעו את שידורי הפריים-טיים ועברו לתמונות החגיגות באצטדיון. גם בשאר העולם נתפסו אוהדי ספורט למירוץ המופלא, שכאילו נכתב עבור סרט הוליוודי קיטשי במיוחד. אבל מה שעלול להיות נלעג ותפל בסרט בדיוני הופך מלהיב ונוגע עמוקות כשאתה יודע שזה אמיתי.

מקגווייר המשיך לנפץ את השיא וסיים את העונה עם 70 (לעומת 66 של סוסה). במהלך אותה עונה קמה סערה קלה כשהתברר שמקגווייר נוטל תוספי מזון משפרי יכולת. מקגווייר לא הכחיש את הדבר, וכשהתברר שאין לליגה שום חוק נגד אותם תוספים, הסערה שככה מיד. לשחקן אחר אולי היו שותים את הדם, אבל מקגווייר פשוט נחמד מדי בשביל זה.

גם בעונה שלאחר מכן חצה מקגווייר את הקו המיתולוגי לשעבר וסיים עם 65 פצצות מעבר לגדר, שהבהירו באופן סופי שהוא קנה המידה החדש לאלוף הום ראן. למרות זאת, השהות בפסגה הייתה קצרת ימים. העונה, שלוש שנים בלבד לאחר המירוץ האגדי, שבר בארי בונדס את שיאו של מקגווייר והעמיד אותו על 73. אבל בונדס הוא אדם הרבה פחות חביב ממקגווייר, במשך רוב העונה הוא שעט לבד אל קו המטרה, וקשה היה להתלהב באותה מידה זמן קצר כל-כך לאחר העונה עוצרת הנשימה של 98'.

מקגווייר, שהפציץ 583 פעם במהלך הקריירה שלו (מקום חמישי בהיסטוריה), רכש את מקומו בהיכל התהילה באמא של הזכות. הוא גם רשם יותר הום ראנס פר ניסיונות חבטה מכל אדם לפניו (בערך אחד בכל 10 הזדמנויות). אבל גם לאישיותו יש קשר למידת האהבה וההערכה לה הוא זוכה בקהילת הספורט בארה"ב. רוב השחקנים, כשהם חובטים הום ראן, עומדים על בסיס הבית ומתפעלים ממעשה ידיהם. ביג מק – שחבט כמה מהפגזים הארוכים ביותר בהיסטוריה של המשחק – מעולם לא עשה זאת. למרות שעל רוב הטילים שלו היה כתוב "סלאמאת" מרגע שנגעו במחבט, הוא תמיד יצא בריצה סביב הבסיסים כאילו יש ספק שאכן בהום ראן מדובר. כשנשאל על כך הוא הסביר שלעמוד על בסיס הבית וללוות את הכדור במבט פירושו להביע זלזול במגיש, ואת זה הוא סירב לעשות. זו דוגמא אחת לגישה שהפכה את ביג מק לאחד הספורטאים המוערכים ביותר בארה"ב.

לאחר שבילה חלק ניכר מהעונה שעברה מחוץ למגרש עקב פציעות, וגם העונה נאבק בפציעה שהגבילה אותו לאחוז חבטה איום של 18.7 (מה שלא הפריע לו לתת תרומה התקפית סבירה למרות הכל, אגב), הוא החליט שזה כבר לא זה.

לפני תחילת העונה האחרונה הוא כבר קיבל מהקארדינלס הצעה להארכת חוזהו בשנתיים, אבל דחה את החתימה. עכשיו, זמן קצר אחרי סיום העונה, הוא החליט שאין ביכולתו לתת תמורה הולמת לשכר המוצע לו. הוא גם לא רצה לבייש את עצמו ולהכתים את הקריירה המפוארת שלו. שיקול אחרון היה העובדה שאם יפרוש, ויפנה את עמדת הבסיס הראשון, יוכלו הקארדינלס להתמודד על שירותיו של ג'ייסון ג'יאמבי המעולה מקבוצת נעוריו אוקלנד. אז ביג מק לא רק פינה באצילות את מקומו, אלא חבש כובע של סוכן מכירות ויצא לשכנע את ג'יאמבי – שאגב, מעריץ מנעוריו את הקרקע עליה מקגווייר דורך – שסט. לואיס היא המקום הכי מתאים עבורו.

עם צירוף כזה של יכולת ואופי, פלא שכתבים בארה"ב מתחרים זה בזה בשליפת סופרלטיבים והסברים למה הוא באמת אחד הגדולים בכל הזמנים? אישית, אני הקטן כבר השתכנעתי מזמן. אז תרשו לי להיסחף בענן ההתרפקות המתוק יחד עם שאר האמריקקים והאמריקנופילים ולהגיד: להתראות, יא ג'ינגי'. אנחנו נתגעגע אליך.