פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצבא ניצח, ישראל הפסידה

      ישראל של אחרי מלחמת עזה היא קיצונית יותר וכוחנית הרבה יותר. טועה מי שמאמין שהאלימות שהפעילה ישראל בעזה תישאר מעבר לגבול

      הצבא ניצח בעזה. כך לפחות טוענים הפרשנים. החברה הישראלית הפסידה. וככל שההישג הצבאי נתפס כגדול יותר, כן חריפה יותר היא התבוסה האמיתית שלנו: התבוסה המוסרית, החברתית והדמוקרטית. גם מי שתמך בהענשת חמאס על מעשיו, גם מי שאינו נבהל מהמחיר המדיני והבינלאומי – אל לו לשמוח על תוצאות המלחמה הזאת.

      מלחמות, תמיד, הן שעתן הרעה של האנושיות, הסובלנות והשכל הישר. אבל דומה שבמלחמה הזאת נחצה גבול נוסף. זו היתה אחת המלחמות העקובות ביותר מדם אזרחים שניהלה ישראל, מלחמה שבה מדי יום נהרגו עשרות אנשים, נשים וילדים רכים בפעולות חיסול מבוקשים מהאוויר או ירי תגובה ארטילרי בשטח הצפוף בעולם. מלחמה שאותה הצבא הגדיר במוצהר כמכוונת ליצור הרס ולהוות תג מחיר שאמור להטיל אימה על הפלסטינים. קטל האזרחים ההמוני התקבל בציבור הישראלי בקהות חושים מוחלטת, ובגילויים מוקצנים של אטימות וצדקנות. יותר מאי פעם, הגזענות והפגנת האטימות לסבלו של האחר הפכו ממש לבון טון, לגילוי של פטריוטיות ועמידה איתנה. לא רק אצל הימין, אלא אצל כולם כמעט, כולל חברינו הטובים ביותר: "ואני אומר לך את זה בתור שמאלני".

      המלחמה עברה לכל אורכה בקונסנזוס לאומי. לא נשאלו בה שאלות מוסריות, לא הוטל ספק בתועלת שלה, לא הובעה התנגדות פוליטית. אם כשלון המשא ומתן שניהל אהוד ברק בקמפ-דיוויד התיש את מחנה השלום הישראלי ואת יכולתו לשכנע בחזון של הסדר מדיני עם הפלסטינים, המלחמה בעזה שמטה את הבסיס האחרון אולי שהיה לשמאל הציוני לדיאלוג כלשהו עם הציבור: ההתנגדות האמוציונלית, הבריאה, לקורבנות מיותרים, החשדנות הלטנטית כלפי להט מלחמה מופרז אצל הימין והממסד הביטחוני.

      האלימות תזלוג גם לתוך שטחי ישראל

      התודעה הפוליטית של החברה הישראלית אחרי מלחמת עזה רחוקה יותר מכפי שהיתה אי פעם בעשור האחרון מהבנה של מורכבות מציאות היחסים בין ישראל לפלסטינים. המימד הרציונלי, מוגבל ככל שיהיה, שהכניסו הסכמי אוסלו ותהליך השלום לשיח הישראלי ביחס לפלסטינים, התפוגג כמעט לחלוטין. הקסאמים הם רשע טהור. למעשי הפלסטינים אין סיבה פרט לרצחנות, ולישראל אין כל יד במצב שנוצר או אחריות מסוימת אליו. מתפיסה זו נגזר גם הניסיון לדה לגיטימציה פוליטית של אזרחי ישראל הערבים.

      קלות הדעת שבה פסלה ועדת הבחירות, בחסות המלחמה, את רשימות בל"ד ורע"מ מהתמודדות לכנסת, ודחקה את הציבור הערבי מחוץ למשחק הפוליטי, מלמדת עד כמה התרבות הדמוקרטית הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת. מלחמות אינן מעצבות ברגע אחד הלכי רוח לאומיים. אבל הן נותנות לתופעות מודחקות להגיח באופן בלתי מרוסן מהתת מודע הקולקטיבי ולהרים את ראשן המכוער.

      ליברמן הוא הראש המכוער של מלחמת עזה 2009. מפלגתו גרועה יותר בעמדותיה ובאמירותיה ממפלגות פשיסטיות באוסטריה או בצרפת, מאיימת להיות המפלגה השלישית בגודלה בישראל, ולקבל את קולם של צעירים רבים. שותפו הבכיר כנראה של ראש הממשלה הבא של ישראל הוא מי שקרא למעשה לסיים
      את המלחמה בהשלכת פצצת אטום על הפלסטינים, ולא נראה כי המערכת הפוליטית או התקשורתית מזדרזת להוקיע אותו.

      ישראל של אחרי מלחמת עזה היא קיצונית יותר, כוחנית יותר, מסתגרת ודתית יותר, אזרחית ושפויה פחות. טועה מי שמאמין שהאלימות שהפעילה ישראל בעזה תישאר מעבר לגבול. היא תחצה עם החיילים את מעבר ארז, ותגיע אלינו לכאן. בעצם, היא כבר איתנו כאן.

      הכותב הוא פעיל בתנועה הירוקה-מימד