הגנה או פינוק?

הורים הם תמיד מגוננים - נלחמים, דואגים, מפנקים ולא פעם מדירים שינה מעיניהם ומתרוצצים חסרי מנוח, הכל בשביל הילדים. אולם נדמה שלעתים, דווקא האהבה והרצון להקל על הילד, פוגעים בו וגורמים לו להיות מפונק ותלותי. לגבי הורים לילדים עם מגבלות, הדילמה אף קשה יותר. האם נכון לנהוג בהם בכפפות של משי וכל הזמן להקל עליהם ולוותר להם, או שאולי דווקא יש לנהוג בקשיחות חסרת פשרות כדי לחשל אותם ולהביאם להתנהג כאדם רגיל חרף מגבלתם? נראה שאין תשובה אחידה בעניין.

"אני לא מסוגלת להיות קשה ובלתי מתפשרת עם הילד שלי אומרת ל', אמא לילד נכה מטבריה. הוא רק בן שש ואני כל הזמן מרגישה צורך לרחם עליו ולוותר לו בגלל זה. הרי אנחנו לא עוברים את מה שהוא עובר, אז לבוא ולהקשות עליו עוד יותר עם הדרישות שלי בגלל שאני רוצה שיתנהג כמו ילד רגיל? לא. ואני מודעת למחיר של זה". ל' מספרת על קשים יום יומיים, שנובעים מה"פינוק" ולאו דווקא מהמגבלה "הילד לא מוכן שאף אחד יאכיל מלבד אביו. אבל אבא שלו עובד רחוק מאד מהבית, ובגלל זה הוא נאלץ כל יום לבוא הביתה רק כדי להאכיל אותו. אני רוצה מצד אחד להיאבק בו ולהכריח אותו לאכול גם ממישהו אחר או בכוחות עצמו אבל, אלוהים! אני לא מסוגלת לזה. הוא גם לומד בגן מיוחד לנכים ומגיע הביתה ועושה מין תנועות כאלו של נכים, זה כואב לי נורא ואני רוצה שיפסיק עם זה, אבל אני פשוט לא יכולה לכעוס עליו".

ע', אמו של בחור עיוור וכבד שמיעה לא כל כך מסכימה, ומסבירה למה דווקא הגישה ההפוכה היא המגוננת ביותר "אני מבינה אותה אבל עם הבן שלי נהגתי בדיוק להפך ואני ממש לא מתחרטת. זה אולי יישמע אכזרי, אבל לדעתי דווקא בגלל המגבלות של הילד צריך לדרוש ממנו יותר, כדי שיתעלה על עצמו ויצליח למרות הכול להשתלב כשווה בין שווים בחברה הרגילה. זאת הייתה בשבילי דרך ארוכה, קשה ואכזרית. היו פעמים שרציתי לשרוף את עצמי על זה שאני כביכול "רעה" לילד שלי ומכריחה אותו להתמודד ולהתאמץ למרות שגם ככה קשה לו. כשיום אחד הודעתי לו שמעתה הוא יתלבש לבד, הוא נבהל ופשוט השתולל ובכה שעות. אני נחנקתי מרוב כאב וכמעט רציתי לוותר, אבל הבנתי שאם אעשה זאת הוא לא יהיה עצמאי לעולם ושאני חיבת לעבור את הגיהנום הזה למענו. כך עשינו איתו לגבי מקלחת, הליכה לבית ספר, הכנת שיעורי בית לבד ועוד. היום הוא כבר סיים אוניברסיטה בהצטיינות, עובד וחי בכוחות עצמו. זו הייתה בשבילנו דרך חתחתים, עם הרבה כאב ודמעות, אבל המחיר היה שווה את זה."

ורד משיח, עובדת סוציאלית ומורה שיקומית לעיוורים בעברה למה רבות על הסיטואציה. היא מודעת לכך שהורים לילדים בעלי מוגבלויות מגוננים על ילדיהם הרבה יותר מהורים לילדים רגילים. לטענתה "אין כמובן לשפוט אותם על כך, ועם זאת עליהם לדעת התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מהגנת יתר זו שלהם על ילדיהם. שכן ילדים שהוריהם אינם מאפשרים להם עצמאות גדלים להיות פעמים רבות ילדים חרדים, ילדים תלותיים, ילדים שחייהם יהיו מוגבלים פעמיים. פעם על ידי המגבלה ופעם על ידי המוגבלות שנוצרה בעקבות חוסר ההתנסויות. לעומת זאת אם משדרים לילד מסר שהוא מסוגל, הוא יסכים לנסות. אולי יצליח ואולי לא, אך הוא ינסה ולבסוף גם יצליח. אבל אם מונעים מן הילד לנסות, הוא לעולם לא יוכל לדעת כי זה בגדר אפשרי. לדעתי הורים אלו צריכים להיות מלווים ונתמכים על ידי גורמים מקצועיים בנוסף, כדי שיסייעו בידם להתמודד עם כל ההשלכות. חשיבות גדולה יש גם לעידוד של ההורים ולמתן חיזוקים להצלחות ולכישלונות כאחד. כמובן שיש לשמור על הילדים ולהגן עליהם מפני פגיעות, אך גם לאפשר לאפשר לאפשר."