תיעוד מיוחד: פחד ותיעוב בפיקוד העורף

"פיקוד העורף שלום, מדברת גילי"
"תגידי, היה היום גיוס של מילואים בצו שמונה?"
"גבירתי, אנחנו לא יודעים ולא מתעסקים בזה"
"לא, את לא מבינה, זה ממש חשוב לי, פשוט בעלי אמר לי שגייסו אותו בצו שמונה, אבל אני חושבת שיש לו מאהבת, איך אני בודקת את זה?"

מספר ימים לאחר תחילת המתקפה על עזה, הפעיל פיקוד העורף גיוס חירום וקרא אל הדגל (והטלפון) למעלה ממאה מילואימניקיות. חמושות בשפופרות משוכללות, ב"הנחיות מצילות חיים" ובעור של פיל שעובה על ידי מדי ב' מרופטים, החלפנו את כוחות הסדיר זבי החוטם במרכז המידע הארצי של פיקוד העורף אי שם בשפלת הארץ, בואך טווח הטילים. המטרה: לתת מענה לאזרח המבוהל, להרגיע, להעביר לו את הנחיות הפיקוד ולנסות לפתור בעיות. האמצעי: נשים שעסקו בשירותן הצבאי בהדרכה ופיקוד ועדיין לא נכנסו להריון. וטלפון.

התקשורת, הצבא והפוליטיקאים שיבחו את "העורף-החזק-שלנו-שנותן-לצה"ל-לנצח-ונכון-להקרבה" אבל מטבע המקום, עשרות אלפי השיחות שניהלנו, עם אנשים בשר ודם ולא עם "העורף", חשפו גם מידה מסוימת של פניקה, חוסר אונים, בדידות וגם - פה ושם - רשעות. אני לא יודעת אם העורף חזק או חלש או איך בדיוק מודדים את זה. מהצד שלי, של הטלפון, נראה כאילו העורף בעיקר רוצה שיגידו לו מה לעשות ושיהיה בזה קצת הגיון, אם אפשר, ואם לא אז שלפחות יהיה על מי לצעוק ואת מי "להעיף מיד על טיל לעזה!" כפי שנאמר לנו מספר פעמים, בלווית קללות שלא היו מביישות אנשי חמאס.

את זה ספגנו בהבנה, שהרי אין לשפוט אדם שעה שרקטות נופלות על ראשו. קשים יותר היו סיפורים עצובים על משפחות ללא מיגון, על ילדה שלא מוכנה להאמין שהמלחמה נגמרה או אפילו על מעביד שמנסה לחלץ פועל מעזה המופצצת. שיחות מסוימות סיפקו אתנחתא קומית בין אזעקה לסיפור קורע לב על מקלט נעול ועסקו בנושאים אישיים, פוליטיים וסתם ביזאריים. מבחר מצומצם לפניכם. פרטים מזהים שונו כמובן.

"תשמעי, לפני שעה בערך הלכתי עם הכלב לטיול, ופתאום היתה אזעקה, תפסתי את הכלב ורצתי לבניין של הרבנות העירונית, שהיה הבניין הקרוב ביותר והם סירבו לתת לי להיכנס למרחב המוגן שלהם עם הכלב. לא ידעתי מה לעשות, הם פשוט סגרו לי את הדלת בפנים. זה אולי נשמע מטומטם להסתכן ככה בשביל כלב, אבל הכלב הזה הוא כמו המשפחה שלי, אני לא יכולה לעזוב אותו. שכבתי איתו על הרצפה מחוץ לבניין והתפללתי".

אנשי הרבנות של אותה עיר לא היו היחידים שלא שמעו על המושגים "פיקוח נפש" או "סולידריות חברתית" שאנו אוהבים להתהדר בהם. במשך כל תקופת הלחימה זרמו למרכז תלונות על דיירים בבתים משותפים או קבלנים עלומים שהפכו את המקלט למחסן פרטי או לדירה לפועלים, וסירבו לפתוח את המנעול ולפנותו. לשווא ניסינו להסביר כי השכנים צריכים לפתור את הבעיה בעצמם וכי פיקוד העורף איננו אחראי על מקלטי בניינים.

"אז את אומרת שנבוא כמה ונפוצץ אותו מכות?", שאל אותי דייר מתוסכל בכנות מהולה בשמץ ציפייה. רציתי לומר כן. לדברי המתלוננים, המשטרה סירבה להתערב והפנתה אותם לפיקוד העורף חסר השיניים. אחרים קבלו על בעלי חנויות שעם הישמע האזעקה סגרו את הדלתות בפני הקונים שזה עתה יצאו מן החנות ומנעו מהם לתפוס מחסה מחשש שינצלו את ההמולה לגנוב סחורה. בעל מפעל שבו הפועלים עובדים ברעש מכונות סירב לאפשר להם לשמוע את האזעקות במערכת הכריזה או באמצעי אחר. תלונות רבות הגיעו מבניינים ששייכים בחלקם לדיור הציבורי. לעומת זאת, היו סיפורי כלבים שונים בתכלית...

"יש לי התייעצות מקצועית אלייך מאמי" – "כן" – "יש לי כלב, פודל קטן כזה, בקיצור, מת מפחד מאז שהתחילה המלחמה הולך איתי לכל מקום קופץ לי על הרגליים, בכל מקום הוא עליי וכמה שאני מפחדת הוא עוד יותר. בקיצור, אני הייתי צריכה ללכת לקחת רגע משהו ממקום שעבדתי בו במרכז, ולקחתי את הכלב ברצועה והוא עליי בידיים, בקיצור, פתאום נכנס המנהל ומתחיל מה זה לצעוק עליי, ת'אמת הוא לא אהב אותי מהרגע הראשון שעבדתי שמה, ת'אמת שגם אני לא נשארתי חייבת ואמרתי לו מה אני חושבת והוא צרח והזמין משטרה, לא משנה שהיא לא באה, כאילו שאין לה דברים יותר חשובים עכשיו, ואני חזרתי הביתה כולי רועדת עם צמרמורות ועם הכלב מסכן עוד יותר מפחד עכשיו, בקיצור, מה את היית עושה במקומי מאמי?"

"שלום, תגידי, מה התדר של הגל השקט בשדרו - או או או או אמאל'ה או.... נפל. אז מה אמרת התדר בשדרות?"

בהתחלה היה צליל האזעקה הבוקע מהמחשב ומבשר על שיגור רקטה מקפיץ אותי מהכיסא. הייתי נדרכת למשמע הצופר העולה ויורד במהירות, בשקט יחסי, כמו פרודיה על אזעקה אמיתית. אחר כך התרגלתי. את כיווץ הפחד החטוף החליף מעין רעד מנטלי, הידיעה שעכשיו אלפי אנשים רצים לתפוס מחסה, להציל את חייהם, אלפים סופרים לאחור 15/30/45/60 שניות, אלפי אוזניים כרויות לשמוע נפילה. אם שומעים מהמחשב "צבע אדום" יודעים שזה משדרות ושאף אחד לא יתקשר. הם כבר רגילים. האזעקות האחרות מבשרות על מבול של טלפונים. למרבה המזל, תמיד יש כמה ששוברים את השגרה עם קצת הומור.

"פיקוד העורף ש -..."
"תגידו, אתם אידיוטים או מטורפים?!!"
לאחר התייעצות עם הקצונה, ובניגוד למדיניות הישראלית הרשמית לפיה "בעל הבית השתגע", החלטנו ללכת על אידיוטים.

"יש לי את הפתרון למלחמה הזאת" – "אני אעביר את זה הלאה אדוני" – "לא, לא, זה סודי בהחלט, אני אתן לך את הפרטים שלי ואני מצפה שעוד היום יתקשרו אליי ממשרד ראש הממשלה" – "בסדר אדוני".

"אמרו עכשיו בטלוויזיה שחיילים שלנו הרגו עשרות אנשי חמאס, את יודעת אולי מה עשו עם הגופות שלהם?" – "?" – "כי היה לי רעיון, אולי יקחו את הגופות שלהם אלינו וישתמשו בהן למו"מ על שליט? את יכולה להעביר את זה הלאה?"

"שלום, יש לי כמה בעיות בעבודה עקב המלחמה" – "בבקשה גבירתי, המספר של ההסתדרות" – "ו...תגידי, איפה הולכים ליפול טילים?" – "בבקשה גבירתי, המספר של הבונקר של חמאס".

השעה 22:00, יום שישי, רוצות כבר ללכת הביתה ובכל זאת הרמתי את הטלפון:
"פיקוד העורף שלום, מדברת גילי"
"אהלן גילי! מה המצב? יש לי היום יום הולדת!"
"מזל טוב..."
"אבל אני לא רוצה לחגוג במקלט, נמאס כבר, אתם יודעים אולי איזה מקומות בילוי פתוחים הערב בבאר שבע?"

"יש לי משהו להגיד ואני דורש שזה יעבור הלאה. אני מכתיב לך: אני גאה בראש הממשלה שלי! יש לו ביצים!! עוד מעט יש בחירות, הוא יכל להשאיר את כל הבלגן הזה למישהו אחר אבל הוא נכנס לעזה! למה? כי יש לו ביצים! תרשמי תרשמי – ביצים!!!"

לאחר כמעט שלושה שבועות של לוחמה פסיכולוגית הגיעה הבשורה המיוחלת: חזל"ש. אפשר להוציא את הילד מהממ"ד, לפתוח בתי ספר עם תקרות קלקר, ולקיים שעת סיפור בגנים פרטיים במרחק של 3.87 מטר מתקרת בטון בלתי מזוינת. הסתכלתי באושר בטלפון וחיכיתי למטלפן הראשון שיזכה לשמוע את הבשורה. זה נשמע כך:

"פרחים בקנה ובנות בצריח שלום, מדברת גילי"
"רציתי לדעת, אם הגן נמצא בתוך חדר מדרגות שנמצא בזווית של 39 מעלות מהאיום אז...", "גבירתי, הנחיות פקע"ר הן חזרה לשגרה! אפשר לפתוח את הגן!"
"מה?! השתגעתם?! אתם חושבים שאפשר לסמוך על חמאס?! מי יודע אם מחר ייפול כאן טיל?! מי מחליט כאלו החלטות חסרות אחריות?!"
"גבירתי, מדובר במסקנות הערכת מצב שקיים האלוף..."
"אז אני דורשת לדבר עם האלוף! עכשיו!!"

זו לא היתה השיחה האחרונה מסוג זה. באופן אירוני היו אלו מהשיחות הקשות ביותר להתמודדות. כמעט התפתיתי לייעץ לאנשים לרדת מהארץ. אבל הבנתי אותם. אמא אחת התקשרה חסרת אונים. בתה בת השש לא מאמינה לה שהסכנה חלפה ומסרבת לחזור הביתה מהמרכז. היא רוצה לשמוע את זה מפיקוד העורף. "המלחמה נגמרה", אמרתי לה, "את מדברת עם גילי מפיקוד העורף, את יכולה לחזור לבצפר", אמרתי לה ופתאום הפחד השתלט גם עליי.

מה אם זה לא נכון? מה אם דווקא מחר? מה אם לא יהיה שלום ולנצח נחיה על טנקינו? מה אם שוב יקראו לי למילואים?! נשמתי עמוק. הרי רק לפני חודש אותם אנשים צקצקו למול הטלוויזיה ששידרה קסאמים על שדרות ולא חשבו על המחסנים של חמאס. היום המצב אמור להיות בטוח הרבה יותר. החשיבה הרציונאלית שבה. בטלוויזיה אישה צעירה בעזה מתעלפת על חורבות ביתה. מנגנון ההדחקה כמעט שוקם.

כבר בהכרזה על הפסקת האש מיהרו כולם לטפוח זה לזה על השכם. אולמרט טפח לברק, ברק טפח לאשכנזי, אשכנזי לגלנט וכולם ביחד טפחו על העורף האיתן שלנו. יפה - חשבתי לעצמי ללא שמץ ציניות - אדרבא, מגיע לו, לעורף, שיטפחו עליו. רק לא חזק מדי בבקשה, שלא יישבר.