מפגש הסטייק פינת האוזן

הפעם הראשונה שלי בתל אביב היתה בערך בגיל 5, אבל מאז, למרות שהעיר הפכה כבר מזמן לבית שלי, מתרחש אצלי אותו תהליך פנימי: אני תמיד רוצה לחזור. למרות שראיתי הכל, בשנייה שאני מתרחק אני מרגיש שלא ראיתי כלום, ואותו חיידק אימננטי מושך אותי פנימה מחדש. לו ריד אמר פעם ש"הוא כבר 20 שנה אומר שהוא רוצה לעזוב את ניו-יורק, אבל אולי השנה זה יקרה". אני יכול להבין למה.

גדלתי ביהוד, אבל חלמתי על תל אביב. אבא שלי היה נהג אמבולנס עם רפרטואר סיפורים על הבוהמה התל אביבית שלא היה מבייש את דן בן אמוץ, ובכל שבת הוא היה מפעיל את הסירנה ודוהר יחד איתי ועם חבריו לאצטדיון בלומפילד, לא לפני שספגנו – תרתי משמע – את ריחותיה וטעמיה של יפו, היא היא תל אביב הראשונה שלי. כמו אידיאה טבועה מלידה על עולם אחר, תמיד חיכיתי לרגע שבו אגדל ויאשרו לי לעלות על אוטובוס כדי לבדוק אם הילדות הזאת היתה אמיתית.

בפעם הראשונה שאימא שלי נתנה אוקיי, מיד הברזתי מבית ספר וגררתי חבר לכיתה לחנות התקליטים של רחוב שיינקין, שלימים קראתי לה האוזן. כל מיני יודעי דבר ביהוד סיפרו שיש שם את כל התקליטים בעולם, ועד שמצאתי חברים שבאמת האמינו לזה, הייתי צריך להמציא לכל מיני חברים מתחומים אחרים סיפורים על הנסים ונפלאות שניתן למצוא שם בשיינקין. עליתי על קו 36 שהוביל לתחנה המרכזית הישנה, ובתוך שנייה נוצר לי עולם משלי: עם מסלול קבוע, עצירות קבועות, הרגלים קבועים והנאות קבועות.

בדרך לאוזן גיליתי סטקייה שנקראת "מפגש הסטייק". היא היתה כמו כל הסטקיות שהכרתי מאור יהודה חוץ משני דברים: 1. מכרו שם חזיר. 2. היתה להם מין שפה כזאת על האוכל. היה להם סלנג לחומוס, לסלט, למאג'ד שעמד על הגריל. היה להם בר אולי טיפה יותר מושקע מכל מה שידעתי, האוכל בטח זהה, אבל הכל היה שונה. נדמה לי שדן תורן היה שם, ואולי אז הוא היה בלהקת בלאגן, אבל לאף אחד לא היה איכפת. הוא היה בסך הכל עוד אזרח במדינה המיוחדת הזאת, ואני מיד נשבעתי אמונים. לא פעם הייתי מתחמק מארוחות שאימא בישלה עבורי במיוחד, ועבור אימא טוניסאית זה הרבה יותר מבעיה קולינארית, רק כדי לשבת על הבר של המדינה הזאת ולקרוץ לחומוס כפי שרק במדינה הזאת קרצו.

ואז הגעתי לאוזן. האנשים שם לא היו כל כך נחמדים, אבל התקליטים נכנסו לי ישר לתוך הלב. על כל תקליט שקניתי תמיד היו שניים שהיה שווה בשבילם לחזור בפעם הבאה. ושוב לקחת ערימת תקליטים אינסופית לעמדת ההאזנה, לעמוד שם ליד כל הבנות שירדו לחנות בנעלי בית, ולשחק אותה כאילו גם אני הרגע באתי מהבית. הן נראו בדיוק כמוני. עם אותו מבט בעיניים, עם אותם בגדים ואותו טעם מוזיקלי. היה להן אותו הומור סרקסטי כמוני, והן ידעו מה זה נייס גיא והעולם הערב. מאותו יום רק חיכיתי לרגע שבו אוכל לעזוב את בית אימא כדי לבדוק אם הנעורים האלה היו אמיתיים.