זה חדש, מוזר וכמעט לא טבעי. אחרי שתי מלחמות כושלות בלבנון ושתי אינתיפאדות אומללות, צה"ל מסיים את מבצע "עופרת יצוקה" כשידו על העליונה. יהיו שיגידו שכשהצבא החזק והמצויד במזרח התיכון נלחם בארגון טרור קטן ומבודד, ברור שזו תהיה התוצאה. הבעיה היא, שלא זו היתה התוצאה בעשרים השנים האחרונות. יהיו שיטענו שמאות אזרחים הרוגים והרס תשתיות מסיבי הוא בסך הכל פשע מלחמה במסווה של פעולה צבאית, ושלא מדובר בניצחון. אבל גוליית חזק ובריון היינו גם בהתקוממויות בשטחים ובקרבות בלבנון, וגם שם פגענו לצערנו באוכלוסייה אזרחית. אז איך זה שהפעם השורה התחתונה בכל זאת שונה? מרצועת עזה צה"ל חוזר עם הישגים צבאיים מוכחים, וסימני השאלה יוותרו הפעם רק בזירה המדינית.
לדיון הציבורי בנוגע למלחמה נוספה בשבוע האחרון נימת תמיהה, שהפכה במהירות ישראלית טיפוסית לשחץ ויהירות. "מה, זה הכל? זה כל מה שהם יכולים לירות עלינו? למה הפחידו אותנו כל כך?" שואל הצופה בסלון או זה שבממ"ד, "איפה הנפגעים הרבים בעורף שהבטיחו לנו? מה קרה לצפי הנפגעים ממנו חששו כל כך בפעולה הקרקעית? אנחנו קורעים אותם, איפה החמאס ואיפה חיזבאללה?" תוהה מוכה ההלם ממלחמת לבנון השניה.
מיעוט הנפגעים היחסי, בעורף ובקרב חיילי צה"ל, יצר פרדוקס מקורי שבו סיבה ותוצאה התהפכו להם. אם החמאס הוא שטן רב זרועות שמאיים על שלומה ישראל, איך זה שלא עפו עלינו מאות טילים ביום? ואם מאות טילים לא עפו, למה נכנסנו לפעולה קרקעית? ואם נכנסנו לפעולה קרקעית בעומק הרצועה, איך זה שנפגעו כל כך מעט חיילים? ואם נפגעו כל כך מעט חיילים, אולי מספר ההרוגים החפים מפשע בצד הפלסטיני מעידים על ביצוע פשעי מלחמה?
מבחינת הציבור בישראל, אחרי שנשטף מוחו במשך שנתיים על ידי ממשלה מוכה וצבא שמלקק את פצעיו, רק כמות גדולה של חיילים ואזרחים הרוגים יכולה העניק חותמת "כשרות" למספר ההרוגים ולהרס בצד הפלסטיני. העובדה שהפעם צה"ל התכונן למלחמה כמו שצריך ושהאזרחים צייתו להוראות פיקוד העורף הרסו את המשוואה, או את הקלישאה, שהישגים צבאיים גובים מחיר יקר גם מהצד המנצח. פתאום אנחנו צריכים להתנצל על מוכנות היתר לקרב, על מודיעין איכותי, על פגיעות מדויקות ועל כך שאין מספיק הלוויות לבכות בהן.
הבומרנג של בניהו
למערכת ההסברה הישראלית החורקת אין אפשרות להציג לעולם תמונות זוועה ממרכזי הערים בדרום ולשווק הרס תחת הרס. לשמחתנו, אין לנו תמונות רבות של אמהות מיבבות להציג כנגד האמהות המתייפחות ברצועה, ואין לנו צידוק מול סוכות האבלים.
בניגוד גמור להישג הצבאי, רק עיוורים יחגגו את ניצחונו של דובר צה"ל על העיתונות. בקבוקי יין הפטישים שבוודאי נפתחים בלשכתו של דובר צה"ל אבי בניהו יביאו בסוף, כמו שיודע כל אחד שעבר ליל שבת בבסיס, לכאב ראש אחד גדול. האיסור על הכנסת עיתונאים זרים לרצועה ומידור התקשורת במשך הלחימה הוא גדול הבומרנגים שהשליך אי פעם דובר צה"ל על הציבור והממשלה בישראל, ופגיעתו החוזרת תהיה כואבת במיוחד. מי שהרוויח שלושה שבועות של שקט יחסי ימצא עצמו מול צונמי של תמונות הרס וזוועה, מתובלות בארסיות מצד העיתונאים הזרים, שנמנעה מהם הזכות והחובה לסקר את המלחמה.
דובר צה"ל, משותק טראומת לבנון גם הוא, לא חשב על היום שאחרי. הכלל הראשון בבקרת נזקים תקשורתית הוא להוציא את האינפורמציה המפלילה בעצמך וכך לשלוט במינון ובתזמון. אחיזת החנק של צה"ל בעיתונאים הישראלים המתרפסים מרצון, לא תעבוד מול המרץ של הערוצים הזרים שבסופו של דבר יראו לעולם כולו איך נראים מתחמי אונר"א המפוצצים. המלחמה הייתה ונשארה מוצדקת. ועל הנזק לצד השני אפשר להתווכח. הבעיה היא, שבאדיבות דובר צה"ל באירופה, בארצות הברית ובעולם כולו יעסקו כולם אך ורק בנושא השני.