מרוטה וסימפטית

תל אביב היא חיה לילית. מכוערת כמו עטלף שמוט כנפיים, מלכותית כמו ינשוף שגאוותו מתעוררת עם בוא החשיכה. השמש והאור לא עושים איתה חסד, הם מגלים את כל פגמיה, אבל לכל הרוחות, ככה אנחנו הרי אוהבים אותה – מרוטה וסימפטית. בכל יממה, החל מהשעה 23:00, לערך, כשהפיצוציות מתפצפצות, המגה-בארים מתמלאים בערסים חרמנים ובדיסקוטקים רועדות המרצפות, העיר הזאת ניצתת כמו כדור אש ואז, לפנות בוקר, נכבית וחוזרת לעצמה. מגנון הבעירה הפנימי שלה מתבסס על תשוקה, זה הדלק שמזין אותה, רק אותה, והבוכנות שלה רוטטות והיא ממגנטת אליה את כל תאווי החיים של האומה כולה והם באים אליה כי רק בה יש את מה שיש בה, ואוכלים ביחד, שותים ביחד, רוקדים ביחד, חוגגים ביחד, ואז הולכים לישון. תל אביב היא העיר היחידה שבה אני רוצה גם להתעורר.


ניסן שור, עיתונאי ומבקר תרבות, מחבר הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים", על אודות ההיסטוריה של תרבות המועדונים בישראל