גיבוי מדיני, אבל נזק תדמיתי

(צילום: רויטרס. עריכת וידאו: איילץ שולמן. קריינות: רועי כ"ץ)

מהרגע בו החלה בסוף דצמבר, המלחמה בדרום כמעט ולא ירדה מהכותרות בתקשורת הזרה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני שוב הוכיח את עוצמתו והשפעתו ברחבי העולם. נוכח פעולת צה"ל ברצועה, החלו לצוץ בן רגע, כפטריות לאחר הגשם, הפגנות מחאה נגד ישראל בכל פינה, נידחת ככל שתהיה. נראה כי המתרחש במדינה הקטנטנה, אותה "חצי סיכה על מפת העולם", הצליח לדחוק מהכותרות את הדיון העולמי נושאים שעל פני השטח נראים חשובים פי כמה, כמו המשבר הכלכלי הגלובלי, שיעורי אבטלה חסרי תקדים, שחיתויות, משבר הגז, אפריקה ועוד.

במהלך תקופת הלחימה, היינו עדים לגל מחאה הולך וגובר נגד ישראל. כמובן שבחלק מהמדינות המחאה היתה כמעט מתבקשת. במדינות בעלות אוכלוסייה מוסלמית גדולה, כגון מלזיה, בה אלפי מפגינים מוסלמים דרכו על דגלי ישראל וכילו זעמם בתמונות של הנשיא בוש, או סוריה, בה מאות אלפי תושבים ופלסטינים המתגוררים במדינה יצאו לרחובות כדי למחות על פעולת צה"ל.

מפגינים בפיליפינים ובתאילנד הצטרפו למחאה העולמית. בפיליפינים, צעדו מפגינים מוסלמים לעבר שגרירות ישראל בעיר מנילה וקראו להפסקת אש מיידית ברצועה. בדרום קוריאה, התאספו מפגינים מול שגרירות ישראל שבסיאול וקראו להפסקת מתקפת צה"ל. המפגינים קראו סיסמאות נגד ישראל והניפו דגלי פלסטין.

באינדונזיה, הפגינה קבוצת אנשים מול משרדי האו"ם בג'קרטה בדרישה להתערבות האו"ם. המפגינים צעקו "שחררו את פלסטין" ונשאו שלטים ודגלי פלסטין. באינדונזיה חיה האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם - 85% מתוך 220 מיליון התושבים במדינה הם מוסלמים. אינדונזיה כמובן אינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, והיתה מאז ומעולם תומכת אדוקה במאבק הפלסטיני.

אסיה והמזרח התיכון בערו, אך תופעה מעניינת יותר היא המחאה באירופה ובארצות הברית. בניגוד גמור לתמיכה הכמעט מוחלטת ויוצאת הדופן שקיבלה הפעם ישראל מצמרת ההנהגה באזורים אלו, הציבור ממש לא יישר קו עם השלטון. אלפי בני אדם הפגינו באירופה ובארה"ב וקראו לעצור את המלחמה ברצועת עזה.

הפגנות נרחבות במיוחד נרשמו בברלין, כמאה אלף מפגינים צעדו שלשום במדריד, בהפגנה שאורגנה על ידי קואליציה של תנועות שמאל, שהיו פעילות נגד הפלישה האמריקאית לעירק. מספר כלי תקשורת אף עודדו את ההמונים לקחת חלק פעיל במחאה. בהפגנה עצמה היו נציגים בכירים מהמפלגה הסוציאליסטית שבשלטון ואמנים רבים. בתום ההפגנה, השליכו כמה מפגינים אבנים על שגרירות ישראל במדריד.

גם בסקנדינביה הצטרפו פעילי שמאל רדיקלי להפגנות אלימות נגד ישראל. קבוצת מפגינים נעצרה לאחר שניסתה לשבש עצרות תמיכה בישראל באוסלו. כמו כן, דיווחה המשטרה על מעורבות של תנועות נוער במהומות. בשבדיה, נכחה מנהיגת האופוזיציה מהשמאל, מונה סאלין, בהפגנה שבמהלכה שרפו המשתתפים דגל ישראל.

בצרפת צעדו רבבות מפגינים נגד ישראל - בהפגנה גדולה שנערכה במרכז פריז השתתפו כ-25,000 בני אדם, בהמשך לעלייה בתקריות האנטישמיות במדינה. אלמונים זרקו בקבוקי תבערה על בית כנסת בסאן דני, פרבר מצפון לפריז ובשטרסבורג. כתובות אנטישמיות שקוראות ל"הרוג את היהודים" התגלו בעיר פואי-אן-ולאי. לפי ארגונים יהודיים, כ-30 תקריות אנטישמיות נרשמו בצרפת מאז התחיל המבצע בעזה. בליון יצאו לרחובות כ-15,000 בני אדם. עצרת המונים נערכה גם במרסיי. באתונה הפגינו כ-2,500 בני אדם. המפגינים נאספו לפני שגרירות ישראל ויידו אבנים בשוטרים, שמצדם הגיבו ברימוני גז מדמיע.

המחאות החריפות ביותר התרחשו בלונדון. שתי הפגנות גדולות ואלימות במיוחד נגד ישראל נערכו בעיר. בראשונה השתתפו 6,000-10,000 בני אדם בהפגנת מחאה. עדי ראיה סיפרו כי כאלף נעליים הושלכו על הגדר בכניסה למעונו של ראש הממשלה גורדון בראון ברחוב דאונינג 10. כמו כן נערכו הפגנות ב-17 ערים נוספות, ביניהן מנצ'סטר, שבה הפגינו כאלפיים בני אדם, אדינבורו, גלזגו, פורטסמות' והאל. בהפגנה השנייה במספר, הפגינו נגד ישראל כעשרים אלף בני אדם. בנוסף, נערכות הפגנות יומיות מול שגרירות ישראל בלונדון.

גם הסטודנטים התעוררו לחיים בעקבות המתרחש בעזה. הפגנות סטודנטים התקיימו בערים מערביות רבות, בהן ניו-יורק, פריז, ואמסטרדם, וכן במדינות ערביות שונות. הגדולה שבהן התקיימה בניו-יורק, כאשר אלפי אנשים צעדו דרך ה'טיימס-סקוור' לכיוון שגרירות ישראל שבצפון מנהטן.

גם במדינות המקיימות משטר מדכא, השולל חופש ביטוי, התקיימו מחאות ענק. כשזה נוגע לישראל, הכל כשר. באירן נערכו הפגנות סטודנטים אשר היו מכוונות בעיקר נגד מצרים, ירדן ושאר המדינות הערביות שלא עושות מספיק, לדברי הממשל, על מנת לעזור לפלסטינים. הסטודנטים קראו לממשל האירני שלא למכור נפט למדינות שתומכות בישראל, והקיצוניים שבהם אף ביקשו להגיע לעזה ולבצע פיגועי התאבדות נגד ישראל.

מה שהציבור במדינות אלו אינו מודע לו, ככל הנראה, היא העובדה ששחרור הרסן במקרה זה אינו חס וחלילה מנבא על שינוי משטרי, כי אם על אג'נדה פוליטית, שמטרתה לנצל את השנאה נגד היהודים כדי להרחיק מדעת העם את הבעיות החמורות בתוך המדינות. ממשלות כמו סוריה ואירן שמחות לנצל את הלחימה בעזה כשברקע הבעיות הכלכליות, פוליטיות וחברתיות הפוקדות אותן מבית.

זאת מתוך חשש כי חולשות אלו יתורגמו בעתיד למרד, התקוממות או מחאות נגד המשטר. ממשלות אלו מעדיפות לנתב את המרירות האזרחית כלפי ישראל.

בזירה המדינית, התגובה הכוללת כלפי ישראל היתה אוהדת. מרבית המנהיגים המערביים הסכימו כי יש לישראל את הזכות להגן על עצמה, וכי על חמאס להפסיק באפון מיידי את ירי הטילים לשטח ישראל. עם זאת, ככל שהלכה ונמשכה הלחימה, ובעיקר אחרי פגיעות צה"ל במוסדות האו"ם בעזה, החלו להראות סדקים גם בחזית זו.

ממשלת מאוריטניה, מדינה שעברה הפיכה צבאית לא מזמן, החזירה את שגרירה בישראל, זמן קצר לאחר כניסת צה"ל לרצועת עזה. מאוריטניה היא אחת מתוך שלוש מדינות החברות בליגה הערבית, שלהם קשרים דיפלומטים עם ישראל. השתיים האחרות הן מצרים וירדן. בוליביה ו-ונצואלה החזירו אף הן את שגריריהן, ובוליביה אף הודיעה על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. ראש ממשלת ירדן, נאדר אל-דהבי, אמר כי ממשלתו "בוחנת את כל האפשרויות המצויות בידיה בנוגע ליחסיה עם כל מדינה שהיא, ובמיוחד ישראל, ובחינה מחדש של יחסים אלה".

קריאות הולכות וגוברות החלו להישמע ברחבי העולם שדרשו לערב את בית הדין הבינלאומי לצדק שבהאג כדי שיפסוק האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. כמו כן, עלתה קריאה לפתוח בחקירה של האו"ם לגבי ההתנהלות ההומניטרית של ישראל ברצועה. בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, הוסכם על החלטה הקוראת להפסקת אש מיידית של שני הצדדים, החלטה אותה סירבה לקבל ישראל.

לא ברור עדיין עד כמה ניזוקה תדמית ישראל בעולם בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", והפרשנים ידונו בכך עוד רבות. מה שכן ברור היא העובדה שסירוב ישראל לאפשר את כניסת העיתונאים, הזרים והישראלים כאחד, והאיפול התקשורתי על כל המבצע לא הועילו לה בשום צורה, במיוחד בעקבות התמונות המזוויעות שיכולנו לראות באתרים ותחנות טלוויזיה זרות. אחרי הכל, אם צה"ל הוא צבא מוסרי, אז אין לו באמת מה להסתיר, הלא כן?