שבוע בחיים: יומנו של עזתי במלחמה

התינוקות שצרחו, החולים שלא טופלו וההמתנה למוות: כך נראה שבוע במלחמה בבלוג של מ', עזתי העובד בארגון ההומניטרי "אוקספם"

ניר יהב, כתבנו לענייני ערבים

10 בינואר - יום שבת

היום פגשתי אנשים מחוץ לבית החולים 'שיפא' בעזה. קשה להאמין לסיפורים ששמעתי. אדם זקן סיפר לי שהוא מתעוור. מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל אינה זוכה לטיפול לו הוא זקוק במהרה. בית החולים דחה אותו מכיוון שהוא לא במצב קשה מספיק בהשוואה לאנשים הממלאים את מסדרונות בית החולים.

צוותים רפואיים מתקשים להתמודד; רופאים עובדים במשמרות של 24 שעות, המיטות אינן מספיקות וכך גם הציוד והתרופות ולא ניתן להתמודד עם האסון ההומניטרי המתרחש. המצב הגיע כעת לנקודה קריטית שבה רופאים נדרשים באופן תכוף להכריע בדילמות כמו האם לטפל בילד שמדמם למוות או בתינוק הסובל מפציעות ראש?

מאז שהצבא הישראלי החל במתקפה על עזה, אף משכורת לא הגיעה לעובדים וכמעט אף אדם לא הצליח לעבוד. רבים בעזה תלויים לפרנסתם בחקלאות והאוכלוסייה בעזה תלויה בחקלאים אלה בשביל אספקת ירקות למאכל. אבל אין חקלאי שיעבד את אדמתו בימים אלה, מפחד לחייו.

גם מחירי הסחורות מאמירים מיום ליום, ככל שהן מתמעטות. לא ניתן להשיג עוד נרות - מצרך מבוקש בימים אלה שבהם עלינו לעבור הפסקות חשמל ארוכות. התחלנו להשתמש בפנסים שיש לנו, אבל גם הבטריות נגמרו מהר ובטריות חדשות אין בנמצא.

בכל שעה, מראות שונים מהעולם מגיעים אלינו דרך מרקע הטלוויזיה. כשיש לנו חשמל, אני צופה בתמונות של אנשים הנהנים מחייהם ושואל את עצמי במה אנשים אלה שונים ממני? אני תוהה האם האנשים הללו שואלים את עצמם את השאלה הזו כשהם רואים את הזוועות המובאות אליהם מעזה?

ככל שמניין ההרוגים ממשיך ועולה, אשתי ואני מבלים את שעות הערות בהמתנה לתורנו. כאשר הלילה יורד ואנו מנסים לישון מעט אני אומר לה – "לילה טוב אהובתי, נתראה בגן עדן".

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

לכתבה המלאה

12 בינואר - יום שני

הבוקר שמעתי אנשים מדברים בחוץ. תהיתי לעצמי במה מדובר ואז האורות נדלקו - החשמל חזר, הידד! מיד הדלקתי את הטלוויזיה, הטענתי את הטלפון הנייד ובדקתי את הדואר האלקטרוני שלי. לרגע הרגשתי חופשי. הדברים הקטנים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם הפכו לפתע לכה יקרים.

אבל כעת, כבר אין לנו מים נקיים. מיכל המים שלנו התרוקן. אבא שלי לא יכול היה להפנות עורף לכמות הגדלה והולכת של אנשים המתדפקים על דלתנו עם ג'ריקנים ריקים בידיהם. נותר לנו רק מעט גז לבישול. המצב נעשה קשה מיום ליום.

קיבלתי טלפון מחבר טוב ממחנה הפליטים ג'בליה בצפון הרצועה. בומים על קוליים של מטוסי אף 16 מרעידים כל הזמן את ביתו -לששת ילדיו ואישתו אין סיכוי לישון בכלל. אחותו כבר עזבה והוא רוצה לעזוב את ביתו בהקדם האפשרי. אמרתי לו להביא את משפחתו לשהות עמנו - אני מצפה לו בכל רגע.

החדשות שאנו מקבלים הופכות למזוויעות יותר ככל שהמצב כאן מידרדר. בדיווח האחרון שקיבלתי ראיתי ילדה האוחזת בגופות הוריה המתים ארבעה ימים לפני שמישהו יכול היה לבוא לעזרתה, כלבים מתחילים לאכול את הגופות הנרקבות שלא הצליחו לקבור.

למרבה המזל, אנו מגלים הרבה אמון וסולידריות בקרב הקהילה שלנו. כמה מבעלי החנויות נותנים לאנשים להצטייד במזון בהקפה, והחוב של האנשים טופח מהר. אבל סולידריות ואמון לא יאכילו אותנו כאשר מצרכי המזון וכל שאר הסחורה אוזלת במהרה.

הגשתי בקשה למלגת לימודים בבריטניה וציפיתי לקבל תשובה בתחילת ינואר אם בקשתי התקבלה. המתנתי בקוצר רוח במשך ימים וכאשר לא יכולתי לחכות יותר התקשרתי לקונסוליה הבריטית ודיברתי עם אישה שאמרה לי שלצערה אין לה תשובה עבורי עדיין. אבל האפשרות של הנסיעה לבריטניה נותנת לי את התקווה שאני צריך כעת כדי לחיות. אישתי חושבת שאני משוגע כשאני מתאר באוזניה את החברים שיהיו לנו, את המסעדות שבהן נצא לאכול, את ההליכות בפארקים. לפחות אם אמות, אמות עם מעט תקווה שיש לי סיכוי לחיות חיים טובים יותר גם אם כעת זה בגדר חלום בלבד.

13 בינואר - יום שלישי

בני בן 15 החודשים מתחיל להראות סימני טראומה. באמצע שנתו הקטועה בת השעות הספורות הוא מתעורר בבכי חזק וצרחות כאילו מישהו היכה אותו. אני תוהה מה עובר במוחו הקטן. הלוואי ויכולתי לנחמו, אבל מה אומר לו? איך אוכל להסביר לו מה שקורה לנו? איך אוכל לעודד אותו? היום הוא החל להקיא וחומו עלה. אבל איני יכול לקחתו לרופא כיוון שהרופאים מטפלים רק במקרים החמורים ביותר כרגע - אלה שעל סף המוות.

אחותי התקשרה, היא היתה קצרת נשימה והתחננה שאדבר עם ילדיה המבועתים. אחייניתי בת העשר ניגשה לטלפון כשהיא ממררת בבכי וכששאלתי אותה מדוע היא בוכה היא ענתה: "כולנו עומדים למות". היא התפללה את תפילת המוות וסיפרה שהפצצות קרובות יותר מתמיד ואחיה מלא בשברי זכוכיות. מאוחר יותר התקשרה אליי אחותי שוב, וסיפרה לי שהשכנים עדכנו אותה שהצבא הישראלי הודיע להם שהבית שלהם עומד להיות מופצץ מבלי לתת כל סיבה. כל פעם שעובר בשמיים מטוס קרב אחותי שומעת צרחות אימה מהבית השכן דרך הקירות. אחי יצא היום לנסות ולמצוא מזון בזמן הפסקת האש הקצרה בת שלוש השעות. הוא חזר בידיים ריקות אך עם סיפורי זוועה על ההרוגים שראה מול ביתו.

למרות הדיווחים הבלתי פוסקים על הרוגים ופצועים אני דבק בכל דיווח על ניצחונות קטנים. התלהבתי כאשר החשמל הגיע לזמן ארוך מהרגיל במהלכו הצלחתי לראות קצת טלוויזיה. אך מה שראיתי גרם לי לחשוב פעמיים - נערה בת 13 שאיבדה את שתי רגליה חייכה אל המצלמה. דמעות זלגו על לחיי כשהיא סיפרה לעיתונאים שגם היא קיוותה להיות עיתונאית יום אחד.

רגע אחר כך, ילד קטן הופיע על המרקע. הוא איבד את שתי עיניו בהתקפה הישראלית. בסוף דבריו הוא אמר בתמימות למצלמה 'תודה'. הילד המסכן התעוור והוא זה שאומר תודה לעולם שיושב ומסתכל בו. חשבתי לעצמי שהעולם הוא זה שהתעוור לראות את מה שמתרחש פה.

כאשר ראיתי את הילדים הללו חשבתי על ילדי. לא יכולתי לעצור בדמעות וישבתי מול המרקע מתייפח כמו ילד. תהיתי כמה חיי אדם עוד יאבדו לפני שהעולם יחליט לפעול? ככל שעובר הזמן אני חושש שאולי לעולם לא אגלה.

14 בינואר - יום רביעי

בכל יום אני אומר לעצמי 'זהו היום הגרוע בחיי' ואז מגיע היום הבא. אתמול בלילה שכבתי במיטה, מקשיב לקולות הטנקים הישראלים הממלאים את רחובות העיר עזה. יכולתי לשמוע בתים שאינם רחוקים מביתי מופגזים, אש מקלעים רצופה וצרחות. לא ישנתי, רוב רצועת עזה נטולת שינה בימים אלה. אפילו המתים אינם נחים, בתי הקברות גם הם מופצצים.

ידי כואבות, בני מבקש שאסחב אותו בידיים כל היום. אם מישהו טורק דלת הוא קופץ. הוא מותש והפסיק לאכול. ניסיתי להצחיק אותו כדי להקל על המתח שלו אבל רגע אחר כך חיוכו נשבר כשעוד התקפה נשמעה ושפתיו החלו לרטוט בפחד.

ביתו של חברי הטוב אחמד הפך לעיי חורבות אתמול. לקח לו עשר שנים לבנות את בית משפחתו ובעשר שניות בלבד הוא נחרב על ידי אש הצבא הישראלי. כעת, אחמד גם נאלץ לעבור מבית הוריו לשם נמלט לבית אחר. הוא אומר שהאזור שבו הוריו גרים אינו בטוח. אבל, אם הפצצות פוגעות בבתי חולים על המתים והפצועים שבתוכם - היש מקום בטוח בכלל? בכל סכסוך אלים אנשים חפים מפשע יכולים לברוח מאזור הקרבות למקום מפלט אבל אנו בעזה כלואים כחיות בכלוב וממתינים למותנו.

ברוב הבתים בעזה יש לפחות עשר משפחות המצטופפות יחדיו ובתי הספר של האו"ם מלאים בפליטים - אלא שאפילו הם אינם בטוחים כעת. כמעט כל משפחתי נמצאת בביתי. הייתי מעדיף שהיינו קצת פחות צפופים כך שאם פצצה תפגע בנו, לא תמחה משפחתנו כולה.

קולות מצוקה של פצועים שאינם יכולים להגיע לאמבולנס נשמעים ברדיו. ניתן לשמוע אנשים צועקים בשידור דרך הטלפונים שלהם 'הצילו אותנו, אנו נשרפים, אנו מתים, אנא הצילו זו כתובתנו...'.

כבר ראיתי ושמעתי יותר מדי. חברי, שלו ציפיתי בימים האחרונים, לא הגיע עדיין. איני יודע אם הוא ומשפחתו חיים או מתים. היום הרגשתי כאילו רגליי כבר לא סוחבות אותי, כל גופי כואב מהמתח הבלתי פוסק והציפייה הדרוכה למשמע כל התקפה והתפוצצות ולמראה כל תמונות הזוועה. אני הולך ונעשה משותק.

אני חש שהמוות מתקרב ולא אפנה יותר אל מנהיגי העולם לעשות משהו. לא נותרו לי מילים ונראה לי שלהם גם אין מה לומר לנו. ממילא,איננו זקוקים למילים, אלא למעשים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully