זה כיף לנצח, זה מלהיב, זה מעלה את האדרנלין, ומשכיח את כאב הפציעות. בימים האחרונים, לצד הקריאה המשולהבת "ניצחנו", נשמעים הקולות שקוראים להמשיך בלחימה - הרי למה להפסיק עכשיו כשמדובר רק בניצחון בנקודות כשאפשר בעוד מאמץ קטן להגיע לנוק אאוט. הרי לא צריך להפסיק לפני שלפחות נגיע למספר עם ארבע ספרות. כעת כשהגענו למספר המיוחד, מבין כל בר דעת שניצחנו, ועכשיו אפשר להתחיל לעשות את מה שכולנו מייחלים לו עמוק בלב - הסכם שלום אמיתי.
מסקר שנערך לאחרונה ב"הארץ" עולה כי למעלה מ-70 אחוזים מתושבי ישראל תומכים במבצע הקרקעי, מרוצים מהתנהלות המלחמה ומשבחים את מה שקורה בעזה. האחוזים הנותרים הם ככל הנראה ערביי ישראל. אנחנו תושבי ארץ ישראל היהודים נהנים להסתכל בבני דודנו סובלים, ואם התושבים הערבים בארץ לא מרוצים הם יכולים כמובן למחות על כך, רק בשקט בבקשה כי זה מפריע לשמחת הניצחון. הפגנות זעם נגד המבצע אינן מקובלות בדמוקרטיה שנלחמת על חייה, אם ירצו הם מוזמנים להביע את עמדתם הלא לויאלית בבחירות, וכדי שגם שם יביעו את הדעה הנכונה, אזי צריך גוף פוליטי להכריע בימים קשים אלו כי המפלגות הערביות, נטע זר שמתיימר לייצג עשרים אחוז מתושבי הארץ, פסולות בתכלית.
אפילו התקשורת התגייסה ויישרה קו עם העם, לא ברור אם משיקולי רייטינג או משיקולים אחרים, והמראות שמגיעים מעזה הם תמונות ההפצצות, המטוסים והחיילים שרק מחכים להיכנס פנימה ולהוכיח לכולם כי יש תוצאות לשנתיים של אימונים מאז מלחמת לבנון השנייה. הלקחים ללא ספק הופקו, וממלחמה שבה יצאנו עם הרגשה חמוצה של תיקו במקרה הטוב, הוכחנו שהקבוצה למדה היטב ומוכנה למבחן האמיתי - רצועת עזה (כי הרי זהו האיום האסטרטגי שעומד עלינו לכלותנו).
הביריון של הכיתה
ב"ידיעות אחרונות", לצד סיקורי המלחמה בעמודים הראשונים, יש גם מקום לידיעה משעשעת בעמוד האחורי, ידיעה על תמונה שזכתה בתואר התמונה הטובה ביותר של אחד מצלמי העיתון תמונה של רגע ההפצצה - ארבע פצצות שהופלו על בניין בעזה, שתיים התפוצצו ושתי פצצות נוספות עדיין באוויר. הן כל כך חכמות הפצצות שלנו עד שהן אפילו יודעות להצטלם טוב.
התמונות הקצת פחות נעימות לעין של "הרגע שאחרי" - ההרס, ההרוגים, הפצועים והאנשים המבוהלים הן קצת פחות פופולריות. בימים עברו כשאוטובוסים היו מתפוצצים בתל אביב ובירושלים, היתה חצי הסכמה שבשתיקה שלא להראות הרוגים ותמונות זוועה, למרות שייתכן ותמונות אלו היו דווקא מעלות את מכירות העיתונים. היום אותן תמונות בצד השני יפגעו בעיתון או ברשת החדשות שתשדר אותן ודווקא עכשיו צריך להראות אותן יותר, כי זוהי המציאות היומיומית בשבועות האחרונים, זוהי הכרוניקה של המלחמה והתמונות הללו הן מעשה ידינו "להתפאר".
הטיעון הגורף של ההסברה הישראלית, שחלחל לו לתת המודע הקולקטיבי של כולנו, הוא שאנחנו צודקים. לא משנה מה קורה, מה עשינו בעבר ומה אנו מבצעים עכשיו, הנחת היסוד היא שאנחנו צודקים ומכאן מתחילים לבנות את שאר הטיעונים, הנימוקים וההסברים לעולם.
יכול מאוד להיות שאנחנו באמת צודקים, ואכן הגיע לשלטון חמאס, שאין לי מילה אחת לומר להגנתו, לחטוף כהוגן, אבל מה שקורה בימים האחרונים בעזה מזכיר סיטואציה אחרת: הביריון הכיתתי שמרסק את אחד הילדים בכיתה ואחר כך מסתכל בעיני עגל לעבר המורה וטוען - "אבל הוא התחיל". למורה, במקרה שלנו האו"ם, קצת קשה להתרשם מהטיעון הזה, צודק ככל שיהיה, לנוכח כמות הכוח שאנחנו מפעילים.
במקום להיות מאוהבים בעצמנו, רצוי להסתכל באמת על מה שקורה בחצר האחורית והמוזנחת של מדינת ישראל - רצועת עזה. אבל בעצם למי אכפת מה באמת קורה בקן הצרעות הזה, הרי, אנחנו צודקים, ובעוד כמה ימים כשהשופט ישרוק את שריקת הסיום כולנו נתכנס בכיכר בתל אביב ובמקום הפגנת מחאה, נערוך מסיבה, נקפוץ לבריכה ונוכל להכריז בגאווה - ניצחנו את הרעים.