פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין שתי ערים

      ביקור בסיטי הפלורנטיני אולי לא באמת מזכיר את ניו יורק, אבל בילוי מהנה וטעים בתיבול אחוות נשים מוכיח שגם בדרום תל אביב אפשר ליהנות

      אחרי שהגרמנים עזבו וטיפות הערק נשפכו, שוב נותרנו רק שתינו. אבל אל תטעו - זה לא עוד טור עצוב, להפך: זה טור שמתחיל בליידי המרחפת על אופניה לאורך שדרות רוטשילד וצועקת "חופשי זה לגמרי לבד". אני יודעת, זה לא בהכרח נשמע כמו התחלה אופטימית, אבל קצת נמאס מהתחלות מבטיחות, אתם לא חושבים? אני לא הולכת להטעות אתכם עם סוכר סינתטי שמתפוגג ברגע שמערבבים אותו במים. התחלות מסברות נשמור לדייטים. כך זה היה, וזה לאו דווקא שמח, או עצוב.

      הייתם מצפים ששתי בחורות חופשיות ומשוחררות יהיו מרוצות מהחיים, אבל אנחנו כבר השכלנו להבין - כמו שזעקה ג'ניס ג'ופלין - ש"חופש היא רק מילה אחרת ללא נותר כבר כלום להפסיד". אז נראה שמעודף חופש, או שאולי מחוסר בדברים להפסיד, החלטנו להדרים לסיטי של פלורנטין. סיטי קופי ברייק הוא מסוג המקומות שנראים כמו רשת, למרות שלמיטב ידיעתי אין לו עדיין עוד סניפים. בית הקפה הפינתי לקח על עצמו לספק אווירה ניו יורקית, ולמרות שבניו יורק לא הייתי נאלצת לשבת מטרים ספורים מביתו של המניאק - משהו במקום היטיב עם רוחי. מה גם שתמיד טוב לחזור לשכונה שבה כל הבלגן התחיל, רק כדי לראות עד כמה, אם בכלל, גדלתי. אין לכם מה לדאוג, זה לא טור עמוס זיכרונות. זו פשוט האמת כפי שהיא. לטוב ולרע.

      מאחורי דלפק השירות העצמי עמדו שני עובדים שפיזרו לאוויר מצב רוח טוב משל היו יאצק. בין עקיצות חביבות זה לזה, הם לקחו מאיתנו הזמנה של סלט קצוץ עם טחינה (23 שקל, כולל תוספת לחם) וסנדוויץ' אבוקדו (28.80 שקל, כולל שתייה קלה). המחירים הנוחים הקלו במעט על התמוטטות העצבים שעברתי כשגיליתי שיש להם רק סוג אחד של לחם. כנראה בסיטי, כמו בחיים, אין בחירה בין שחור ולבן.

      אבל זה לא עוד טור ממורמר, אולי זה טור שממשיך עם קצת חשבון נפש. כזה שמגיע אחרי התחלות לא מבטיחות. אני מנסה להבין איפה אני טועה, הרי אוכל אני יודעת לברור היטב. בכל פעם אני ניגשת לתפריטים בחרדת קודש, משכללת את סך כל הנתונים, מדמיינת מה יהיה המרקם של כל אחת מהמנות, מה הן יתרמו לי מבחינה תזונתית ורגשית ומה המחיר שאאלץ לשלם. כראיה אפשר לקחת את הסלט הטרי עם הטחינה הטובה ואת סנדוויץ' האבוקדו שהיה כל מה שאפשר לבקש. ובכל זאת, אנשים אני מכניסה לחיי בלי לקרוא את המחיר שלהם, או מה בדיוק הם מכילים. ואם ארוחות אני נוהגת לסיים בקינוח מתוק, כמו מאפה החלווה (13 שקל) המצוין שליווה הפוך (8.70 שקל באיזשהו סוג של דיל שלא הבנתי) טוב בסיטי, אז למה יחסים אני מתעקשת לסיים באספרסו שרוף? למה אי אפשר להיפגש לקפה, לומר איזה "היה נחמד", ואיזה "בוא לא נישאר ידידים". אבל אני מניחה שבסיום של מערכות יחסים מקולקלות אין שמח או עצוב, ולטוב או לרע - אין שחור או לבן. ובכל זאת, "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. יהיה כך, כך יהיה, אות באות". אתם רואים, הבטחתי שזה לא יהיה עוד טור עצוב.

      בקטנה
      סקס אפיל: הודות לדמיון ל-Central Perk מ"חברים"
      אנשים: פלורנטינים רגועים
      עיצוב: ממותג אך לא מאיים
      שירות: "מצה מצה מצה מצב רוח טוב"
      הפוך קטן: 10 שקלים
      ליד ההפוך: אלפחורס מומלצים
      טיפ: לשאול על הדילים המשתלמים
      גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
      שורה תחתונה: תחי פלורנטין סיטי

      city coffee break. הרצל 79 (פינת פלורנטין). טל' 6818777. פתוח: א'-ה' 6:30-24:00, ו' 6:30-1:00, שבת 8:00-24:00.