מה למעלה, מה למטה?

החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול את הרשימות הערביות בל"ד ורע"מ-תע"ל, על רקע המבצע הצבאי בעזה, היא בדיוק מה שהיו צריכות שתי המפלגות הללו. במפלגות איימו כי אם בג"צ לא יהפוך את ההחלטה, "ערביי ישראל יחרימו את הבחירות". אבל הן יודעות שהסיכוי שבג"צ לא יעשה כן הוא קלוש, בדיוק כמו הסיכוי שהציבור הערבי אכן ייעתר לאיומים ויחרים לחלוטין את הבחירות. המציאות שנוצרה העניקה לשתי המפלגות הזדמנות לנער את ציבור המצביעים במגזר.

לפני כחודש פורסם בעיתון "הארץ" סקר, שבישר על חשש לירידה תלולה בשיעורי ההצבעה של הציבור הערבי בישראל. רק 52% מ-500 בוגרים ערבים-ישראלים הצהירו בסקר כי יצביעו בבחירות הקרובות, ואל הנתון הזה נוספו קולות של תנועות פוליטיות שקראו להחרמת הבחירות ממניעים אידיאולוגיים.

הסיבות לאדישות הציבור הערבי כלפי הבחירות הן מגוונות, ואחת מהן היא השפעתן המועטה של המפלגות הערביות בכנסת על חיי היומיום של אזרחי המגזר. ההחלטה על פסילת הרשימות והסיכוי הסביר כי בג"צ יחזיר אותן למרוץ (כמו שעשה ב-2003 במקרה של חד"ש-תע"ל), מעניקה לבל"ד ורע"מ-תע"ל הזדמנות למצב את עצמן מחדש מול הבוחרים הפוטנציאלים. פריטה נכונה על מיתרי הרגש שרועדים אל מול המבצע בעזה, וניתוב ההחלטה המבישה של ועדת הבחירות ליצירת הד בציבור הערבי, יכולים לחזק את שתי המפלגות הללו ולהביא מצביעים מהמגזר אל הקלפי. איך עושים את זה? מציגים למגזר הערבי את הסקר מערוץ 2 בו ליברמן וישראל ביתנו טיפסו ל-14 מנדטים, ומסבירים להם את המציאות הבאה: אי הצבעה למפלגות הערביות מחזקת את גוש הימין הקיצוני, ומחלישה את כוחם הדל ממילא של ערביי ישראל. חשבתם שעכשיו המצב רע? בקצב הזה, אדישותכם תגרום לכם להתגעגע לימים האלה.

מי שעקב אחרי מהדורות החדשות בשבוע האחרון, חש את דשדוש הפעולה הצבאית בעזה פורץ מהמסך וגלי הרדיו. הדיווחים התזזיתיים של תחילת מבצע "עופרת יצוקה" הוחלפו בלהג בלתי פוסק על בנק מטרות שאוזל והתלבטות באשר להרחבת המבצע.

הסקרים מייחסים הצלחה צבאית לאהוד ברק, ושיפרו את מצבה של מפלגת העבודה בציבור; ראש הממשלה אהוד אולמרט לא נספר כשחקן רלוונטי, והליכוד, בראשות בנימין "שומר על ממלכתיות" נתניהו, ניזוק, אך לא בצורה קשה ובלתי הפיכה. היחידה שהולכת ומסתבכת ככל שחולפים הימים היא ציפי לבני. ניסיונה לקרוץ לבוחרי הימין ("חמאס הבין שאסור להתעסק איתנו") עמד בניגוד לתפקידה כשרת חוץ, זו שאמורה להוביל את המתווה המדיני ולספק לממשלה אסטרטגיית יציאה מהמבצע. הידיעות על כך שאולמרט מנע מלבני לצאת לישיבת מועצת הביטחון באו"ם בוודאי לא תרמו למנהיגות שלה.

בניגוד לממשלת לבנון השנייה, בה צה"ל לא הכריע את החיזבאללה ובעצם הפסיד במערכה, בעזה הדברים נראים אחרת. כשהתותחים ישתקו והמוזות של יועצי הקמפיינים ירעמו, ללבני יהיה קשה לשקם את תדמיתה הציבורית, והיא תגלה שסיפקה לא מעט תחמושת ליריביה. ברק יתהדר בנוצות המלחמה ויכפיש את התנהלותה של יו"ר קדימה, על שלא הצליחה למנף את ההישגים הצבאיים להישג מדיני; בליכוד כמובן יאמרו שהם היו מנהלים את המבצע אחרת, יתקפו את ההסכם שלבני תציג, ויגדירו אותו ככישלון נוסח החלטה 1701 ממלחמת לבנון השנייה. נתניהו וודאי לא שכח את המיתון הקיים בעולם, ויקפוץ על ההזדמנות הראשונה כדי להחזיר את הנושא הכלכלי לסדר היום. ולבני? איזה הישג היא תציג? יועציה יעמלו קשה כדי ליצור לה תדמית חדשה, כי קלף היושר וניקיון הכפיים שייך לימים ההם, ימי טרום עזה.

מישהו זוכר את רשת הביטחון הכלכלית? מה עם קצבאות הזקנים? עדיין קיים זיהום האוויר בישראל? ומה לגבי הפרדת דת ומדינה? וחוקה? המפלגות הקטנות, אלו שקיוו שהבחירות הנוכחיות יגרמו לישראלים להצביע בעד סדר יום אזרחי, המעלה על נס את שלטון החוק ושיפור איכות החיים של תושבי המדינה, התבדו. גם לפני הלחימה בדרום הסקרים לא ממש ניבאו הצלחה לירוקים או למפלגת הנכים. מבצע "עופרת יצוקה" הפעיל את מתג הביטחוניזם בציבור, והמציאות החדשה שנוצרה עם החדירה לעזה הביסה כל אפשרות לנהל שיח אזרחי בישראל.

מרצ-התנועה הירוקה היא דוגמה לכך. לאחר שצירפה לשורותיה חברים הלוחמים למען איכות הסביבה ופונים לקהילות חדשות של מצביעים, היא התחזקה בסקרים ורשמה 8-9 מנדטים. כשנפתח המבצע בעזה מרצ תמכה, אחר כך התנגדה וחלק ממצביעיה הפוטנציאליים נטש אותה, גם בשל חוסר הבהירות בקשר לדעתה על הלחימה וגם משום שהירוק ששולט כיום הוא הירוק הצבאי. אף אחד לא חשב שישראל בשלה לסדר יום אזרחי טהור, מבצע "עופרת יצוקה" הוכיח שאנו רחוקים מכך, ונראה כי רק מעטים מציבור המצביעים בבחירות הקרובות, יחשבו מחוץ לקופסה.