צה"ל לשלטון

הרעיון עלה במוחי אחרי מספר שיחות שקיימתי לאחרונה עם חבר, מצביע מרצ טיפוסי. בראשונה שבהן, כששמע בקולי נימה של ספקנות באשר ליעילות הפעולה בעזה, הטיח בי: "מה אתה היית עושה?!". בשיחה השניה הוא נופף לעומתי בצילומי דובר צה"ל, שהוכיחו לטענתו שמבית הספר של אונר"א נורתה לעבר החיילים אש מרגמות וזעק שוב: "מה אתה היית עושה?!" לאחר שנוכחתי לדעת שגם אדם שחשבתי בטעות למתון ושקול מאמין בפתרונות צבאיים, תהיתי לאיזו מפלגה בכוונתו להצביע בבחירות הממשמשות ובאות: למרצ, שתמכה גם היא במבצע, לאדריכל הניצחון ברק, או שאולי הוא נע ימינה יותר (זה אפשרי?) לעברם של לבני, נתניהו או אפילו ליברמן. "נראה לי שהפעם לא אצביע", ענה להפתעתי. "זה בזבוז זמן".


או אז הבנתי שאין עיתוי טוב יותר לעלייתה לשלטון של המפלגה האהודה ביותר כאן מאז ומעולם, מפלגה שתריץ לקלפי אפילו את חברי. כי למרות הפופולריות הגואה של ברק בעקבות המלחמה, מדובר עדיין בראש ממשלה כושל בדימוס ובאדם שסובל מתסמונת אספרגר פוליטית; נתניהו, המועמד המוביל לתפקיד, הוא בגדר ברירת מחדל שחזרה לתמונה רק עקב שגיאות אולמרט; ובכל פעם שציפי לבני פותחת את הפה, מסתבר שהשתיקה עשתה לה רק טוב. מדוע להסתפק בטיפוסים מפוקפקים כל כך אם אפשר להצביע לגוף שזוכה ללמעלה מ-90 אחוזי תמיכה ולחיבוקים חמים מכל שכבות העם? מדוע להצביע לאנשים שמתחרים ביניהם מי יפעיל יותר כוח צבאי אם אפשר לבחור במקור, בלי מתווכים? מדוע לעזאזל לא לנצל את הסמיכות בין עופרת יצוקה לבין הבחירות כדי לתת את המפתחות באופן רשמי לגוף החזק ביותר במדינה - לצה"ל?

הרי כבר מזמן התייאשנו מהפוליטיקה. בבחירות האחרונות הצביעו רק כ-63 אחוזים מבעלי זכות הבחירה. בצבא, לעומת זאת, מתייצבים בכל מבצע או מלחמה מאה אחוזים מהמילואימניקים. אנשים נוטשים את עבודותיהם, את ילדיהם, את נשותיהם ההרות, את חייהם, ורצים לחזית בלי לשאול שאלות. רק צריך שיהיה ערבי בצד השני של הכוונת. גם המסקנות של הציבור בעקבות מלחמת לבנון היו זהות למסקנות של הצבא, ולא של גוף אזרחי (שכלל, כמובן, יוצאי צבא) כוועדת וינוגרד. ניתן היה לחשוב שבעקבות הכישלון יאמין הישראלי הממוצע כי יש להימנע מעימותים ככל האפשר, לחתור להסכמי שלום ולהכיר במגבלות הכוח, אבל דעת הקהל מאז תחילת המערכה הנוכחית מבהירה שהישראלים חושבים בדיוק כמו הצבא: שהפסדנו בלבנון כי לא הפעלנו די עוצמה, שחייבים למהר ולשקם את ההרתעה, שצריך להרוג יותר ולהיות רחמנים פחות.


בכלל, תחשבו כמה זמן נחסוך אם הצבא יהיה בשלטון. חסל סדר דיונים עקרים בנושא תקציב הביטחון. בעיתון לא תופענה כותרות מאיימות על האיום האירני, מפני שלא יהיה שום צורך להפעיל לחץ על הדרג הפוליטי כדי להגדיל את הסכומים המוזרמים לצבא. צה"ל יקבע את תקציבו, בעוד תחומים זניחים כמו חינוך, בריאות, תחבורה ואיכות סביבה יזכו בפירורים. בערך כמו היום, אבל בלי כל רעש הרקע. בכל הנוגע לתחום הביטחוני, נחסוך את הפרשנויות המנג'סות בעד ונגד המלחמות, אם לצאת עכשיו או להיכנס אחר כך ואם לעצור כעת או לתת לאויב בראש. במילים אחרות, גם תחת שלטון צה"ל נהיה במלחמה מתמדת, אבל נקרא פחות טורים של בן כספית ודן מרגלית. זה רק נשמע יותר טוב מרגע לרגע.


מעבר לכך, דמיינו לרגע כמה קסומים ומלאי עניין יהיו חייכם בלי צמד המילים המאוס "סוגיות הליבה". בכלי התקשורת למדו מזמן שידיעות שעוסקות במו"מ לשלום עם הפלסטינים הן מכת מוות לרייטינג. איש לא באמת מאמין שמשהו ייצא מזה. אבו מאזן, אבו עלא ושאר האבואים האפרוריים שאנו מתקשים להבדיל ביניהם ייעלמו מחיינו כליל, ונוכל להתרכז בתחביבים שלנו: תוכניות ריאליטי והזמנת ההפצצות של צה"ל ב-VOD. לא נשגה באשליות מיותרות על שלום, ונדע כי התקופות הקצרות והחטופות של שקט ושלווה הן בסך הכל הפוגה לפני המלחמה הבאה, בלי תקווה נאיבית לעתיד טוב יותר.


פרט לכך, מעט מאוד ישתנה בחיינו: שר תחבורה שהוא רמטכ"ל לשעבר מכריז מלחמה על תאונות הדרכים ומתייחס לנהגים עבריינים כאל מחבלים? שאול מופז כבר עשה זאת בשלטון אזרחי. בכיר שב"כ לשעבר בראש המשרד לאיכות הסביבה? תודה לגדעון עזרא שיקל עלינו את המעבר. פסילת מפלגות ערביות? שיתרכזו בקייטרינג לאירועים של חיל האוויר. גנרלים שעוברים כהרף עין לפוליטיקה, בלי תקופת צינון? די, תפסיקו, אנחנו מתפוצצים מצחוק כאן. ראש ממשלה שלא מדבר עם הציבור? גבי אשכנזי יתגלה כפטפטן בהשוואה לאחד מקודמיו בתפקיד, אריאל שרון. פגיעה בסמכויות בית המשפט? ספק אם הצבא יעשה זאת טוב יותר מהצוות אולמרט-רמון-פרידמן.

עם זאת, ברור שאין להתעלם מכמה נקודות מטרידות הקשורות לשלטון צבאי בישראל. ייתכן מאוד כי צה"ל יחליט להקים תחנת רדיו משלו ואף ידאג להזרים אליה תקציבים ציבוריים. נטעה לחשוב שמדובר בגוף פלורליסטי ואובייקטיבי, ונשכח שתכניו מפוקחים. בהיעדר מתחרים רציניים, התחנה עלולה להצמיח את שדרת ההובלה של התקשורת הישראלית. בוגריה עשויים לקבל את הודעות דובר צה"ל ככתבן וכלשונן ואף לברך על צנזורה שמונעת מהם לבצע את תפקידם במהלך אירועים בטחוניים – ממש כך! בנוסף, במדינה תחל רדיפה של משתמטים משירות צבאי, ועל מנת לשאת חן בעיני הקוראים יצטרפו אליה גופי תקשורת מרכזיים. לתופעה עלולות להיות השלכות קשות: תארו לעצמכם מצב שבו ראשי עיריות מסרבים לאפשר לזמרים שלא שירתו בצבא להופיע בעריהם בחגיגות יום העצמאות. במחשבה שניה, קשה לדמיין תרחיש כה מופרך גם תחת שלטון צבאי.

אלא שהחסרונות בטלים בשישים בהשוואה ליתרונות. ישראל הצבאית תוכל להביט על עצמה במראה ולהבחין בקלות בדמות הניבטת ממנה. כבר לא נחשוב שאנחנו הכי מוסריים בעולם, כבר לא נוכל לטעון שאנחנו "וילה בג'ונגל", כבר לא נקשקש על החתירה המתמדת שלנו לשלום. לא נצטרך לשאת נאומים יוניים ומתונים של ראשי ממשלה דוגמת אהוד אולמרט, שבמקביל לדבריו המרגשים יצא לשתי מלחמות בתוך פחות משנתיים וחצי. אומרים שאחד השיקולים המרכזיים לתגובות הקשות של ישראל בהנהגת אולמרט היה שליחת מסר לאומות האזור כי ישראל היא "מדינה משוגעת", שאי אפשר לצפות את תגובותיה. אולי כשישראל תשתגע סופית ותבחר בשלטון צבאי, לא יהיה צורך בבזבוז כל כך הרבה תחמושת וכל כך הרבה חיי אדם כדי להוכיח זאת בכל פעם מחדש.