פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממלחמות מיותרות לפוליטיקה אחרת

      מתי שמואלוף חושב שאף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה ורואה בדור הצעיר אחראי לשיתוף פעולה עם הפוליטיקה הכושלת של מנהיגיו. האינטרס הישראלי מונח בהכרה בנרטיב הפלסטיני

      הדור הצעיר בישראל עדיין מתחנך במערכת חינוך קונפורמיסטית וחסרת חזון ולא פלא שהוא מתגייס לצבא במקום לסרב ולדאוג באמת לאינטרס הישראלי. במקום להציב קווים אדומים בקרב גנרלים, פוליטיקאים ומומחים שונים, שכולם בטוחים שמכת זבנג וגרמנו תחסל התקוממות לאומית. הוא מתפשר ואף מתקרנף. אך חשוב לומר שבגידת הדור הצעיר גדולה אולי אף מבגידת האינטלקטואלים גם במלחמת בחירות מיותרת זו.

      אף אחת ממטרות המלחמה לא תושג. היא מראה על חברה מיליטריסטית שלא מסוגלת לבחון אפשרויות פעולה אחרות חוץ מהפעלת כוח, זעם ונקמה. המחשבה הצבאית הפכה לאידיאולוגיה והמטרה לכשעצמה. אבל כמו שאנו יודעים המיליטריסט לעולם לא יודע שהוא כזה. המיליטריסט הוא תמיד האח?ר. הממשלה תמלא את העם בהצדקות מוסריות, מדוע צריך להילחם בעזה, או בלבנון, או בשטחים הכבושים או באלוהים יודע מאיפה ואיך תבוא המלחמה הבאה. מדוע הצפון, הדרום וגם המרכז צריכים לספוג את כשלון המדיניות וחוסר החזון הפוליטי? ומי באמת ידאג להם לאחר מלחמת הבחירות הזו? האם באמת מישהו יכיר בחיים תחת ריבוי תרבותיות (וללא רב-תרבותיות), או בפערים ההולכים וגדלים? לא ראינו בינתיים שום התייחסות רצינית לחיסול מדינת רווחה בשלוש המפלגות הגדולות. ובהיעדר סדר יום חברתי, כלכלי ופוליטי פונים לאח?ד את העם סביב מלחמה ואוייב פנימי (מישהו מדבר בתקשורת על כך שמאות אזרחים ערבים נאסרו בטענות שווא בשל המלחמה?) או אויב חיצוני (מדוע לא מכירים בחמאס ומנהלים איתו מו"מ מלכתחילה?).

      מהי מטרת המלחמה? אם מטרת המלחמה היא הפסקת הרקטות, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא החלשת החמאס, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא הפלת שלטון החמאס למען שלטון "דמוקרטי" יותר, היא לא הושגה. יתרה מכך, היחס לשלטון אבו-מאזן (שלא נבחר בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בפלסטין), מראה שגם התנגדות אחרת לכיבוש הציוני לא מזכה אותך ברווחים. ההפך: תושבי השטחים הכבושים זכו לחומה, להפרדה לחלקים שונים, לאבטלה גואה, למעצר מנהיגיהם, להרחבת ההתנחלויות, ולפעולות צבאיות הרסניות לא פחות מאלו שפעלו בעזה.

      הסוף ידוע מראש. ישראל תעשה הפסקת אש ביחד עם החמאס (גם אם לכאורה שמו לא יהיה רשום על המסמכים). החמאס יחזור לשלוט בעזה וינסה להחזיר את השליטה שלו בשטחים הכבושים (משום שהוא זכה דמוקרטית בבחירות ודווקא ישראל וארה"ב לא הכירו בתוצאות). מפלגת החמאס רוצה ריבונות, זכויות שוות, הפסקת מצב המצור (פרי המחשבה ההרסנית של אהוד ברק), הפסקת הרס התשתיות, וחיים נורמליים הכוללים זכות לתשתיות כמו חשמל וגז, הספקת סחורות ומזון, השכלה, בריאות, רווחה, חינוך. מפלגת החמאס דורשת את כל מה שכל אזרח ישראלי מכיר ולוקח כמובן מאליו – היא דורשת ריבונות מלאה. אמנם הקונפליקט הביא את החמאס לפעול ולהפגיז את יישובי הדרום (דרך שאני מתנגד אליה בכל צורה ובכל אופן!). אך זכרו שישראל היא זו שהפרה את הפסקת האש שהחזיקה חמישה חודשים ולא פעלה להחזירה או לגשת למו"מ על הקמתה מחדש.

      פרופ' אורן יפתחאל מלמד אותנו כי "רצועת עזה נוצרה כישות מרחבית לאחר מלחמת 1948, כשברחו וגורשו אליה כ-150 אלף ערבים פלסטינים מדרום מערב ישראל של היום. עיקר הגירוש התרחש בזמן "מבצע יואב", שהיה ידוע במטרתו "לנקות" את האזור מערבים. המגורשים-בורחים הצטופפו ליד 60 אלף תושבים עזתים מקוריים. קווי שביתת הנשק עם מצרים הפכו לגבולות המדינה, והפליטים הערבים נותרו לכודים מעבר לגבול, ללא שום אפשרות לחזור לכפריהם ולאדמותיהם, שנהרסו בינתיים והפכו עיי חורבות. אדמותיהם של פליטי עזה הופקעו בשנות ה-50 והוקצו לעשרות יישובים יהודיים שהוקמו מיפו ועד באר שבע. אוכלוסיית הפליטים בעזה מונה כיום למעלה ממיליון איש (מתוך כמיליון וחצי איש) ומצבה הגיאוגרפי החמיר לאין ערוך – צפיפות, עוני ומערכת הולכת ומתהדקת של איסורי תנועה, עבודה וסחר עם העולם החיצון."

      דו-לאומיות ורב-תרבותיות כהצעה לחזון

      מדוע לישראל מותר לשמור על הלאומיות שלה, אך לפלסטינים אסור לממש את הלאומיות שלהם? מדוע פלסטין היא בין המדינות האחרונות שלא מאפשרים את צמיחתה? לא בהרג ילדים, נשים וטבח באוכלוסייה אזרחית, לא בשורה של מבצעי נקמה חסרי פשר, או חשיבה צבאית כברירת מחדל, נוכל לפעול. עלינו להביא ערכים וחשיבה אזרחית הכוללת הפסקת-אש, פשרה, פיוס, משא ומתן ובחינת אופציות חברתיות, אזוריות ובינלאומיות אחרות.

      הצעד הראשון מתחיל בהכרה בנרטיב הפלסטיני, באחריות לגירוש הפליטים, ובעוול שנעשה לעם הפלסטיני במשך שנים רבות. מתוך התרת האשמה נוכל לחזור בבטחה לחברה בישראל ולהתחיל את שיקומה (בתוך כך להתחיל את דה-הקולוניזציה של התרבות שלה). עתיד הפלסטינים בתוכה ומחוצה לה הוא תעודת הביטוח של מדינת ישראל במזרח התיכון. רק מתוך מחשבה דו- לאומית משותפת נוכל להגיע לאיזה שהוא חזון אזרחי מחודש שיכיל גם את ערכי מסמכי החזון של ארבעת הארגונים הערבים בישראל: ועדת המעקב, מוסאווה, עדאלה והמרכז אל כרמל, וגם את החזון הרב-תרבותי של פרופ' יהודה שנהב ופרופ' יוסי יונה.

      * מתי שמואלוף הוא משורר, עורך ופעיל בתנועת "גרילה תרבות". בין העורכים של לצאת! האסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום