גבעת הכרם
שני אנשים צעירים צועדים בחולות. הם לבושים בהידור. לאחד חליפה אפרפרה וזקן תיש מוקפד. שמו ויצמן. חיים ויצמן. חברו גבה מצח, חתום שפם והוא לובש מקטורן שחור. שמו רופין. ארתור רופין.
גרגרי החול הזהוב נפרשים כמניפה תחת רגליהם, נתחבים שכבות שכבות אל בין הנעליים השחורות וגרבי הכותנה המשובחת, מלטפים-דוקרים את חליפותיהם ושבים למנוחתם. את גבעות החול עוטפת דממה, אבל מפעם לפעם מביאה הרוח את שאון הגלים ממערב, והד קלוש של צעקות רוכלים מדרום, מקו הצל של יפו המתרחקת.
הם צועדים כאלמונים, כאילו הופקעו רגע מרשות הרבים שהיא כל עולמם, כאילו לא יצאו זה עתה מישיבה סוערת של ועדה כלשהי, הלמו על שולחנות, חתמו בעט נובע מהודר על איזה מסמך, כאילו לא סבבו אך שלשום בארמונות והשיקו כוסיות משקה חריף עם שועי עולם. התארים ואותות הכבוד נשרו מהם כאן, בשעת מנחה, כשצללי הערב קרבים, והרוח מביאה עוד ועוד צעיפי חול, וצעיפי החול מחוללים סביבם בתימהון. זו ממלכת החול. אדם לא יבוא הנה אלא אם כן אבדה דרכו.
מתוך מרבד החול עולה נחשול זהוב, כאילו דחפה אותו סערה גדולה, גל גדול ולבן מואר בשמש וצדו אפל ומאיים, וגל נוסף חובר אליו, ועוד גל, צללי תלמים משורטטים על אוכף הנחשול, לרגע הוא נדמה ללווייתן ענק אבל פיו אינו נפער, והרוח חולפת עליו ומסרקת את עורו.
בעל זקן התיש קרב אל הנחשול ומביט בו ארוכות. אחר כך הוא מחטט מעט בנעליו, קורץ לחברו ומסיר את הנעליים. החול זורם מתוכן בקילוחים דקים. האפלולית המכסה את דופן נחשול החול גוברת והוא נראה כעומד בפני נהמה. שאון גלי הים הלא נראה גובר גם הוא, עננים קטנים מרצדים בגוני אדום וצהוב. האיש גבה המצח עומד זקוף, מרוכז, אחר כך פוסע לאורך הנחשול, בוחן אותו. חברו מושך בכתפיו, שולף את שעונו העטור בשרשרת מכיס המעיל ומציץ בדאגה לעבר קו הבתים ההולך ונמוג בחשכה.
האיש גבה המצח שב ממסעו. שפמו רועד. הוא מביט בחברו. בעל זקן התיש מכיר את המבט הזה. המבט החד, המזהיר, שיש בו שמץ של חיוך, ושמינית שבשמינית של גאווה יתרה, מבט השמור למי שנפל בגורלו לקחת חלק במעשה הבריאה.
"כאן ניצור עיר עברית," אומר גבה המצח.
בעל זקן התיש מביט בו. חושך יורד על נחשול החול. הוא אוחז בנעליו ומתחיל לצעוד לעבר העיר האפורה, צעדים מהירים, ובתי העיר וסמטאותיה מצפים לו ואוספים אותו אל חיקם.