אהוד יקר,
רבים בעולם עוסקים בסבל הילדים בעזה, המשמשים כאפודי מגן למיליטנטים רצחניים במסכות שחורות. לתפיסתי, עם כל הכאב, אין ממש מה לעשות; צה"ל מנסה למזער ככל האפשר את הפגיעה. קשה לגלות אמפתיה כלפי ילדי האויב בזמן שאותו אויב יורה בעיוורון על העורף הישראלי וכופה על מאות אלפי ילדים ישראליים חיים מלאי חרדות וטראומה. אורח חיים שבו מחלקים את הזמן בין חדרים אטומים ומקלטים לבין ציפייה חונקת לטיל הבא הוא בלתי נסבל. יתרה מכך, החמאס משתמש בילדים בעזה כמגן אנושי. מה גם שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי אותם אזרחים שאנו כה חסים עליהם, כשמיליון תושבים ישראלים תחת מתקפה לא בחרו במפלגה שקוראת להשמדת הישות העזתית.
כאם לחמישה, כיהודייה שמאמינה שעמה (העם היהודי) נטל אחריות להוות מצפן מוסרי, אני מתקשה להתמודד עם המחשבה שהקיום שלי כאן כרוך בהרג ילדים. אני יודעת שאם המבצע הזה ייפסק עכשיו, הילדים שלנו בסכנה ושאם מחבל פלסטיני יורה לעבר ילדיי בעודו משתמש בילדיו כמגן, לא אהסס לירות כדי להציל את חיי וחיי ילדיי - וזה מה שקורה עכשיו.
אך אי אפשר להאשים את הילדים בעזה בבחירת החמאס. מה גם שעבורנו, כאנשים שגדלו בעולם החופשי, קשה להעלות על הדעת סוג כזה של שטיפת מוח הרסנית וארסית, נוטפת שנאה, אותם חווים הפלסטינים מיום היוולדם. קשה להאשים את הילדים בגלל כל זה. גם אסור לנו לשכוח שכל ילד הרוג רק מעמיק את האתוס הזה.
נשים אותם במתנ"סים
לנוכח התחושות הקשות הללו, והידיעה שהמבצע חייב להמשיך, ולצד הכאב הגדול, החלטתי להעלות בפניך הצעה שאולי תוכל למזער את המשך הפגיעה בילדים העזתים. אמנם הרעיון מאתגר מבחינה לוגיסטית, אינו פשוט ליישום, אבל מבחינתי, הוא הרע במיעוטו, מספק תשובות משמעותיות לבעיותיה השונות של ישראל ומשמש מצע שאפשר ליישם בדרכים שונות ומגוונות.
לצערי חמאס אינו מתנהג כצבא שיוצא להילחם בחיילים, אלא רק תוקף אזרחים בעורפנו ואז ממהר להסתתר בבתי חולים וגני ילדים בעזה. אני מציעה שישראל, בחסות האו"ם, תציע לפלסטינים, כמחווה הומניטרית, להעביר את ילדיהם לשטח מדינת ישראל כדי לפנותם משטח המלחמה. ילדים עד גיל מסוים יאספו על ידי הצלב האדום והאו"ם במרכזים מסוימים בעיר עזה ומשם יפונו לשהות של כשבוע או יותר בישראל.
נפנה כל ילד עזתי שהוריו יסכימו לכך לשטח ישראל, נשים אותם במתנ"סים ונספק להם אורח חיים נורמלי במידת האפשר, עם כל החום הישראלי המצוי לנו בשפע בזמנים שכאלה, תוך כדי המשך הלחימה בחמאס בעזה. נראה לקהילה הבינלאומית כמה שונים אנחנו מאויבינו, שבעודם יורים על העורף ללא הבחנה, שמחים לרצוח ילדים וטף ומשתמשים באוכלוסיה שלהם כמגן אנושי - אנחנו אלה שדואגים לה. כך נוכל להפגין בעיני העולם את ההומניזם היהודי, הבלתי מתפשר, ולבוא באינטראקציה עם אותם ילדים עזתים שירכיבו את ההנהגה של מחר - ועד עכשיו בעיקר מכירים את ישראל כמדינה פושעת, שבניה רוצחים. כך נוכל להילחם בחמאס ביתר אפקטיביות ולאבטח את חיילינו, שהפחד מפגיעה בחפים מפשע מאלצם לנקוט במשנה זהירות ולהסתכן עוד יותר.
רבים ירימו גבות לנוכח ההצעה הזאת, ישאלו עד כמה זה ישים ואפשרי מבחינה לוגיסטית ואולי אפילו יעלו טיעונים מוסריים או חששות מפני טרנספר. אני חושבת שיש דרך להתמודד עם כל הבעיות הנ"ל - ולזכור שאנחנו לא חיים בוואקום ושמדובר בהצעה שהיא בגדר הרע במיעוטו. ממילא ממשיכים במבצע הזה - ולהצעה הזו יש ערך מבצעי, הסברתי והומני כאחד. גם אם נצא בקריאה כזאת וחמאס ימנע מהאוכלוסייה האזרחית לפנות את ילדיה, הדבר ידגים היטב את מהות אופיו של הארגון חסר הרחמים הזה.
הרי אם נקרא לחמאס לצאת ממקום מסתרו ולהילחם כצבא, הוא לא ישעה לנו, אז לפחות ננסה להציל את הילדים הללו, כדי שמחר יהיו הפרטנרים הפוטנציאליים לשלום. נראה כיצד חמאס מסתדר אז מול צבא ההגנה לישראל. ללא אפודי מגן אנושיים זעירים, שרק רוצים לחיות בשלום ולשחק, ממש כמו הילדים שלנו, רק כמה עשרות קילומטרים מכאן.
ג'ודי שלום ניר מוזס