וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

12.1.2009 / 14:09

מ?יי ואנג, הבלשית הסינית הראשונה, מחליפה את שגרת המשרד האפורה בעבודת שטח מרתקת. מתוך: "אשת הסוד מבייג'ינג"

בפינת משרד בבניין מיושן באזור צ'ו?נ?ג?י?אנג בבייג'ינג זמזם המאוורר בקול, כזקן המתרעם על חוסר האונים שלו עצמו. מ?יי ומר ש?או? ישבו זה מול זה משני עברי המכתבה. שניהם הזיעו קשות. בחוץ בהקה השמש ואפתה את האוויר לגוש מוצק של חו?ם.
מר שאו מחה את מצחו בממחטה. הוא סירב להצעה לפשוט את מקטורן החליפה שלו. "כסף הוא לא בעיה." הוא כחכח בגרונו. "אבל את חייבת להתחיל תכף ומיד."
"כרגע אני עסוקה במקרים אחרים."
"את רוצה תוספת תשלום? זה העניין? רוצה מקדמה? אני יכול לתת לך אלף יואן בזה הרגע." מר שאו הושיט את ידו לארנקו. "הם מוציאים לשוק את המוצרים המזויפים שלהם מהר יותר משאני מסוגל להוציא את הדבר האמיתי, ומוכרים אותם בפחות מחצי מהמחיר שלי. עשר שנים השקעתי בשביל לבנות את השם שלי, עשר שנים של דם ויזע. אבל אני לא רוצה שתדברי עם החברים שלך במשרד לביטחון הציבור, ברור? אני לא רוצה משטרה בעניין."

"אתה לא מתעסק במשהו לא חוקי, נכון?" מ?יי תהתה מדוע הוא להוט כל כך לשלם לה מקדמה. זה היה מאוד לא אופייני, במיוחד לאיש עסקים ממולח כמר שאו.
"באמת, העלמה ו?אנג. מה חוקי ומה לא חוקי בימינו? את יודעת מה אומרים: 'למפלגה יש שיטות ולאנשים יש שיטות נגד.'"
מר שאו נעץ במ?יי את עיניו הצרות. "הרפואה הסינית היא כמו מעשה כשפים. חוקים ותקנות נועדו למוצרים שלא עובדים. שלי מרפאים. בגלל זה אנשים קונים אותם."
הוא צחקק קלות, אבל המתח לא התרופף. מ?יי התקשתה להחליט אם היה איש עסקים פיקח או נוכל.

"אני לא אוהב את המשטרה – אל תיעלבי, העלמה ואנג; אני יודע שפעם היית אחת מהם. כשרק התחלתי מכרתי עשבי מרפא ברחוב. השוטרים תמיד ישבו לי על הזנב, החרימו לי את הסחורה, לקחו אותי לתחנת המשטרה כאילו הייתי פושע. החבר ד?נ?ג ס?י?או?פ??ינ?ג אמר ש'ג?ה ט?י חו?' – העסקים הפרטיים הקטנים – תורמים לבניית הסוציאליזם. אבל למשטרה היה אכפת ממה שהוא אמר? הם חבורה של ביצים סרוחות. עכשיו המצב טוב יותר. הצלחתי ואנשים מכבדים אותי. אבל אם תשאלי אותי, המשטרה לא השתנתה. כשאתה זקוק להגנה הם לא מסוגלים לעזור לך.

ביקשתי מהם שיבדקו את עניין הזיופים. את יודעת מה אמרו לי? הם אמרו שהם לא עושים דברים כאלה. אבל בכל פעם שיש שינוי במדיניות, הוראה כלשהי לערוך ביקורת או לנקוט אמצעים, תהיי בטוחה שהם יתנפלו עלי כמו עדה של כלבים מורעבים."
"אם המשטרה מוצאת חן בעיניך ואם לא, אנחנו חייבים לנהוג לפי הכללים," אמרה מ?יי, אם כי קולה נשמע משכנע פחות מהמילים שהגתה.

משרדי בילוש פרטיים היו אסורים בסין. מ?יי, כמו חוקרים פרטיים אחרים, נקטה אמצעי נגד ורשמה את סוכנות הבילוש שלה כמשרד לייעוץ מודיעיני.

"כמובן," הסכים מר שאו. חיוך רחב מני ים הציף את פניו.

***

עם צאתו של מר שאו ניגשה מ?יי אל המאוורר ונעמדה קרוב אליו. הרוח הקלה זרמה מבעד לחולצת המשי שלבשה ואט אט החלה לצנן את גופה.

הדלת נפתחה. גו?פ??ין, העוזר של מ?יי, מעד פנימה ונראה כסרטן שלוק. בלי לומר מילה זינק אל המכתבה שלו שבחדר הכניסה ורוקן קנקן זכוכית של תה קר שעמד שם משעות הבוקר. הוא שמט מעל כתפו את התיק הצבאי והפיל אותו על הרצפה.
"האיש שיצא עכשיו היה מר שאו? מלך התכשירים להצמחת שיער?" הוא נשא את מבטו וניסה להסדיר את נשימתו. מבטא קל אך ניכר הסגיר את מוצאו הכפרי.
מ?יי הנהנה בראשה.
"את מתכוונת לקבל את המקרה שלו?"
"אמרתי לו שכן, אבל עכשיו אני מתלבטת. יש משהו מוזר באיש הזה."
"הוא חובש פאה נוכרית."
גו?פ??ין התקרב אליה ובידו חבילה קטנה עטופה נייר עיתון. "גביתי חמשת אלפים יואן במזומן ממר סו." הוא חייך. פניו, שעדיין היו אדומות מהמאמץ, קרנו בגאווה.

מ?יי לקחה מידו את החבילה ולחצה עליה קלות. החבילה הייתה מוצקה. היא פינתה לגו?פ??ין מקום מול המאוורר.

"היה לך קשה אתו?" שאלה. גו?פ??ין עמד כעת קרוב אליה, זרועו החשופה כמעט נוגעת בזרועה. ריח הזיעה שלו הגיע אל אפה.
"בהתחלה. אבל הוא לא יכול להפחיד אותי או להסיח את דעתי עם התכסיסים שלו. כבר פגשתי טיפוסים נכלוליים כמוהו, וכבר עברתי לא מעט. אנשים מתחילים לחשוש כשהם פוגשים מהגר כמוני במקום כזה." המילה "נכלוליים" נשמעה מרושעת במיוחד כשנהגתה במבטאו של גו?פ??ין.

מ?יי חייכה. בהזדמנויות כאלה התקשתה להימנע מלחשוב עד כמה צדקה כששכרה אותו לעבודה. משונה שעליה להודות על כך לאחותה הצעירה.

כשמ?יי פתחה את הסוכנות שלה הביעה לו?, אחותה הצעירה, הסתייגות מהעניין. "מה את יודעת על עסקים? תסתכלי על עצמך – את לא נפגשת עם אנשים, את לא מסוגלת להתמודד עם פוליטיקה, אין לך שום גו?א?נס?י – שום רשת חברתית וקשרים שנחוצים לך. איך בכלל תוכלי להצליח? בניגוד למה שאולי נדמה לך, אחותי היקרה, קשה מאוד לנהל עסק. תאמיני לי: אני נשואה לאיש עסקים מצליח."

מ?יי גלגלה את עיניה. היא כבר הייתה עייפה ממאבקים. נראה כאילו מאז התפטרה מעבודתה במשרד לביטחון הציבור ביקשו כולם להטיף לה.

"טוב, אני מניחה שאת לא מסוגלת להחזיק מעמד שם יותר," נאנחה לו? לבסוף. "אם את לא מסוגלת להמשיך לעבוד במשרד לביטחון הציבור, אילו עוד אפשרויות נשארו לך? אולי באמת עדיף שתהיי עצמאית. אבל אני לא יכולה לעמוד בצד ולראות אותך קופצת למים הסוערים בלי לדעת לשחות. תני לי למצוא מישהו שילמד אותך את עקרונות היסוד של עולם העסקים."

למחרת התקשר מר חו?א?ה והזמין את מ?יי אל משרדו. כשהגיעה לשם התיישבה על כורסת עור כהה ומזכירתו הנאה של מר חו?א?ה הגישה לה קפה בעוד הוא עצמו דיבר על גו?א?נס?י, על נהלים שניתן להתחמק מהם ועל המעטים שלא ניתן להתחמק מהם, על שיטות ניהול וחשבונאות יצירתיות, ויותר מכול על החשיבות של פקיחת עיניים ואוזניים.

"את צריכה להיות רגישה לשינויים במגמות ובמדיניות," אמר. "תמיד תיזהרי מאנשים שעלולים לתקוע לך סכין בגב. ועצה אחת קטנה –" מ?יי הבינה מהר מאוד שהביטוי 'עצה אחת קטנה' חביב במיוחד על מר חואה – "אל תבטחי במישהו שאינו חבר שלך. אם את רוצה להצליח, תוודאי שתהיה לך רשת טובה של גו?א?נס?י, במיוחד בחלונות הגבוהים."

מר חואה מילא את ספל הקפה שלו בפעם החמישית. "ומה בנוגע למזכירות?" שאל את מ?יי.
"מה בנוגע אליהן?"
" חשבת כבר לאיזה סוג של מזכירה תזדקקי?"
מ?יי אמרה לו שלא תכננה לשכור מזכירה, לא לפני שיהיו לה לקוחות.

מר חואה הניד בראשו. "את יכולה להעסיק מישהו תמורת מעט מאוד כסף. כיום יש שפע של מהגרים מהמחוזות הכפריים שמוכנים לעבוד תמורת כמעט כלום. העלות של מישהו שיענה לך לטלפונים ויצא לשליחויות קטנה, אבל הרווח משמעותי. העסק שלך לא ייראה טוב בלי מזכירה. ואם לא תיראי טוב, איש לא יבוא אלייך. תסתכלי סביבך ותגידי לי מה את רואה."

מ?יי התבוננה סביבה. המשרד היה גדול וגדוש רהיטים בעלי מראה יקר. "יש לך משרד מרהיב," אמרה.

"בדיוק כך. מה שיש לי פה הוא מה שנקרא 'חברה לתיקי עור'. אני מזמין משקיעים זרים להשקיע במיזמים משותפים. כפי שידוע לך, כל החברות הזרות מחויבות לקחת לעצמן שותף סיני. הם באים הנה לפגוש אותי, הם רואים את התפאורה המרשימה הזאת, את המיקום המעולה. אבל הם לא מבינים שאין לי בית חרושת או כוח עבודה משלי. הם חושבים שאני אדם חשוב, שאני הדבר האמיתי. רק אחרי שאני מקבל את הכסף מהחברה הזרה אני יוצא לחפש מפעלים. אם אני מצליח לעשות עסקה אחת בשנה, אני מסודר. שתיים – אני יכול לצאת לחופשה למשך כל שאר השנה.

"תביני, לעשות כסף זה קל. החלק הקשה הוא לגרום לאנשים לשלם. זו הסיבה שאני אוהב לעשות עסקים עם זרים. עם סינים זה קשה הרבה יותר. עצה אחת קטנה – כשתשכרי מישהי תחשבי על גביית תשלומים ותוודאי שהבחורה תהייה די קשוחה בשביל לרדוף אחרי הכסף."

מ?יי הבינה את ההיגיון הטמון בדבריו ופרסמה מודעה לחיפוש מזכירה בשביל העסק שלה. מכל הפונים גו?פ??ין היה הגבר היחיד. מ?יי לא חשבה לשכור גבר שישמש לה כמזכיר, אבל החליטה לראיין אותו.

גו?פ??ין הגיע מכפר חקלאי במחוז ח?נ?אן ובשביל לשרוד עבד באתרי הבנייה של בייג'ינג.

"סיימתי את הלימודים במקום הראשון בכיתה בתיכון המחוזי," סיפר למ?יי במבטא הח?נ?אני שלו. "אבל נאלצתי לחזור לכפר שלי כי שם היה התיק האישי שלי. רציתי לעבוד בעיר המחוז, אבל ראש הכפר שלי לא הסכים. הוא אמר שהכפר שלנו זקוק ל'יודע ספר'."
נדרש למ?יי זמן מה להתרגל למבטא שלו ולהבין מה הוא אומר.
"אימא שלי רצתה שאתחתן. אבל אני לא רציתי. אני לא רוצה לגמור כמו אח שלי. כל בוקר הוא קם עם שחר ועובד בשדה כל היום. ועדיין בסוף השנה אין לו די להאכיל את אשתו ואת בנו. גם אבא שלי היה ככה. הוא מת לפני הרבה זמן משחפת. כולם אומרים שבערים הגדולות יש זהב. אז חשבתי לבוא לבייג'ינג. מי יודע מה אוכל לעשות כאן?"

מ?יי הביטה בו. הוא היה צעיר, בדיוק מלאו לו עשרים ואחת, ובעל כתפיים רחבות. שרירים תפוחים בלטו לעין מתחת לחולצתו. כשחייך נראה ביישן אך ישר.

בצער הודיעה לו שלא יוכל לבצע את העבודה שהייתה זקוקה לה. הוא לא הכיר את בייג'ינג והמבטא הח?נ?אני שלו עלול להרתיע אנשים.

"ברגע שאנשים ישמעו את המבטא שלך הם יניחו כל מיני הנחות בקשר אליך וקרוב לוודאי שגם בקשר לעסק הזה. אחדים מהם עלולים אפילו לחשוב שאני מנהלת כל מיני תרמיות. זה מטופש, אני יודעת. אבל ככה זה עם אנשים. זה מה שהיה קורה לי אילו הייתי עוברת לשאנגחאי. נהגי המוניות היו בוודאי מרמים אותי ונותנים לי כל הנחיה שגויה אפשרית."

אבל גו?פ??ין היה עקשן. "תני לי הזדמנות," התחנן לפניה. "אני מהיר תפיסה ועובד חרוץ. אני מסוגל ללמוד על בייג'ינג. תני לי שלושה חודשים ואני מבטיח לך שאכיר את כל הרחובות. וגם אפטר מהמבטא שלי. אני מסוגל, תאמיני לי."

בסופו של דבר החליטה מ?יי לתת לו הזדמנות. היא נזכרה במה שאמר מר חו?א?ה וחשבה שגם אם גו?פ??ין לא יהיה מזכיר מבריק, לפחות יהיה גובה חובות מאיים יותר מכל המועמדות האחרות שראיינה לתפקיד. הוא גם היה זול במידה רבה מכל השאר.
"אתן לך שנה," אמרה לו."אין לך מושג עד כמה בייג'ינג גדולה."
למעלה משנה מאוחר יותר התברר שגו?פ??ין אכן ניחן בכל התכונות שייחס לעצמו: הוא היה חרוץ, פיקח ונאמן. חלק ניכר מזמנו הפנוי בילה ברכיבה על אופניים לאורך החו?טו?נגים, הסמטאות והרחובות של בייג'ינג, וכעת ידע על שכונות מסוימות בעיר יותר מכפי שידעה עליהן מ?יי עצמה. הוא הפך להיות עוד זוג עיניים וזוג אוזניים בעבורה.

"כל הכבוד," אמרה מ?יי לגו?פ??ין. "מר סו? אינו מאלו הנפרדים בקלות מכסף. בוא נסגור פה."
הם ארזו את חפציהם ובדקו את כל המנעולים בדלת. במסדרון האפלולי היה נעים יותר.
"אני מקווה שבסוף השבוע לא יהיה חם כמו עכשיו," אמר גו?פ??ין בשעה שיצאו מן הבניין. התיק הצבאי שלו קיפץ על כתפו. "יש לך תכניות מיוחדות?"
"פיקניק בארמון הקיץ העתיק."
"כל כך רחוק בשביל פיקניק?"
"זו פגישת מחזור עם החברים שלי מהאוניברסיטה."
בחוץ אור השמש היה אביך והאוויר סמיך כסירופ. הם נפרדו לשלום ופרשו כל אחד לדרכו, גו?פ??ין לעבר עץ הצפצפה הצעיר שאליו קשר בשרשרת את אופני ה"פ?ל?י?ינג פ??יג?'ן" שלו ומ?יי למכונית המיצובישי שלה, בעלת שתי הדלתות, שחנתה תחת עץ אלון עתיק.

"אשת הסוד מבייג'ינג", דיאן ווי ליאנג, תרגום: אראלה לרר // כתר ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully