פגז של אידיאולוגיה

לכאורה, הפערים האידיאולוגיים בין רוב המפלגות הציוניות בישראל בנוגע למדיניות הביטחון והחוץ נעלמו עם הטלת הפצצה הראשונה על החמאס בעזה. תנו לנו מלחמה קטנה אחת ואנחנו מאוחדים, חזקים, סולידריים וצודקים – ישראל היפה.

בדומה למלחמת לבנון השנייה, ואף למאבקים צבאיים אחרים שניהלה מדינת ישראל לאורך שנות קיומה, מלחמות מתחילות תמיד ברגל ימין, לפחות בכל הנוגע לחוסנו של הציבור ולחוסנה של המערכת הפוליטית. פתיחתן של מלחמות, בישראל ובמדינות אחרות, היא שיר הלל לקונצנזוס ולאחדות האומה. אין להקל ראש בכך – בקרב רוב רובו של הציבור בישראל אין מלחמה צודקת מזו המתרחשת כיום בדרום הארץ. זהו ציון לשבח לחוסנו של עם -לחוסנה של אומה. זו גם הוכחה כי במדינה מורכבת, מפולגת, משוסעת ופלורליסטית כמו ישראל ניתן עדיין למצוא מכנים משותפים בין רבדיה השונים של האוכלוסייה. מלחמה ומאבק צודק ממציאים מחדש את הישראלי הטוב - כשכולם נגדנו והאיום חמור אין לנו אלא לסמוך על עצמנו וכולנו מגלים שהדמיון בינינו רב על השונה.

יותר מכך. עובדה היא כי לא רק בין הציבור היהודי-ציוני ניתן למצוא תמימות דעים מרשימה בנושאים מסוימים. אני בטוח כי גם חלקים נרחבים במגזר הלא יהודי, למרות הדממה הרועמת בקרבם, מבינים את הצורך להילחם ללא פשרה בארגוני טרור רצחניים המאיימים על שוחרי החופש והדמוקרטיה באשר הם. רוב רובו של ציבור דומם זה אינו מפגין ומשתולל ברחובות הוא וכובש בדרך כלל בשקט את צערו הכן על הסבל הנגרם לאחיו בעזה שנפגע עקב החלטות הרסניות של הנהגתו שלו - הנהגת טרור פושעת ופנאטית.

אבל מלחמות יזכרו בעיקר על פי סיומן ולא על פי תחילתן. זוהי אופרה אחרת לחלוטין. בעוד רוב מכריע של המפלגות בישראל מאוחדות, ובצדק, סביב הצורך להילחם בחמאס ברור גם שככל שיתקרב מועד הסיום של המלחמה בדרום ינסו רבים להדגיש את הפערים שבין המפלגות ולהזין באמצעותם את השיח הציבורי בישראל. אין בכך רע – זוהי טבעה של דמוקרטיה ביקורתית, חופשית ובריאה ואשרינו שאנו חיים בה. הייתי מודאג לו נמשכה תמימות הדעים המוצהרת בין מפלגות גם בשוך הקרבות. לשם כך יש מפלגות – לנסות ולהציב דעות שונות ולהעמיד אלטרנטיבות בפני הבוחר. אך ראוי גם שילמד לקח מתוך הזהות האידיאולוגית המודגשת בעת מלחמה. לטעמי הלקח כפול.

לקח ראשון הוא הלקח החברתי והאנושי. בפועל, הדמיון בין הזרמים הפוליטיים הגדולים בישראל רב על השונה בכל הקשור לדמות החברה בה כולנו מעוניינים לחיות - חברה חופשית ופתוחה. למרות מראית העין של ניגודי אידיאולוגיה הרי שמפלגות הליכוד, עבודה, קדימה, ואף הדתיים, הלאומיים, הערבים ואחרים שייכים לאתוס אחד - האתוס הישראלי. אתוס זה דוגל בקדושת החיים ומהווה ניגוד חריף לתרבות המוות והג'יהאד המטופחת בקרב מדינת הטרור העזתית ופטרוניה האיראניים. למעשה, גם לאחר שוך הקרבות יש לזכור כי אין הבדל בין המפלגות בישראל בהבנת הצורך לשמר את בטחון המדינה כמעט בכל מחיר, בכדי לחזק חברה ישראלית מודרנית, פתוחה ודמוקרטית.

הלקח השני הוא הלקח הפוליטי אשר נשען על קודמו. בפועל, רוב המפלגות בישראל מציעות לבוחר כמעט את אותן אופציות אסטרטגיות בשאלות בטחון וחברה ובסוגיות עקרוניות של חיים והתמודדות עם בריוני השכונה העוינת. מי יותר ומי פחות, מי עכשיו ומי מחר, מי באופן גלוי ומי באופן עקיף - כל המפלגות הן מפלגות פשרה. לכן, בבחירות הבאות יקשה על רובנו להבחין בהבדלים שבין כולן בסוגיות אידיאולוגיות חשובות לעתיד המדינה. אם נסתמך על אידיאולוגיה ותכנית אסטרטגית יתכן שנצטרך זכוכית מגדלת חזקה במיוחד בכדי להחליט למי כדאי לתת את קולנו. לכן, הבחירה תהפוך הרבה פחות אידיאולוגית ורעיונית והרבה יותר אישית ופסיכולוגית. לא ליכוד-עבודה-קדימה אלא בעיקר נתניהו-ברק-לבני.

* פרופ' ערן ויגודה-גדות ראש ביה"ס למדע המדינה אוניברסיטת חיפה.