שמונה שנים ספגה שדרות מטחי רקטות מידי יום. כולנו הזדהנו, דאגנו, אבל לא הבנו מעולם. עכשיו אחרי הימים הכי קשים שעברתי אי פעם, אני יכולה להגיד שאני מבינה.
אי הוודאות, השקט המתוח בין אזעקה ואזעקה, הבומים ששומעים. מניסיון אני אומרת: אין דבר מפחיד יותר מלהיות באוטו ולשמוע אזעקה ברדיו. בחוץ שקט קודר כי האזעקה לא פועלת ואין מה לעשות - רק לבקש מאלוהים בכל הכח שישמור עלינו.
חוסר האונים פשוט מתסכל, להפסיק לחיות אי אפשר, אבל גם במצב כזה אלה לא באמת חיים. ביום כמו ביום מתמודדים, צמודים לחדשות, בין נפילה לנפילה בודקים שכל החברים והקרובים בסדר. עושים refresh באתרי החדשות כל חצי דקה אולי משהו מתחדש? אבל בלילה השקט המתוח לא נותן מנוח, אני רוצה לישון, אני ממש זקוקה לזה, לא עצמתי עין כבר ארבעה ימים. אבל אני לא מצליחה. מה אם לא נשמע את האזעקה? כל רעש קטן, כל אופנוע, כל חתול שקפץ על איזה פח ועשה רעש מקפיצים, גורמים לדפיקות לב מואצות.
מתוך החמ"ל הקטן שהקמתי לי בחדר, בו יש מחשב קבוע על אתרי החדשות, טלוויזיה שדלוקה על ערוצי הרדיו עם הגל השקט של 97FM, והרדיו הקטן שהאוזניות שלו לא יוצאות לי מהאוזניים - גם הוא על הגל השקט, אני מתפללת כל הזמן, אני לא בן אדם דתי, אבל אולי בכל זאת אלוהים יקשיב לי קצת, וישמור עלינו. אם אני לא יכולה לישון, אז לפחות חבר שלי לצדי וההורים בחדר ליד יוכלו לישון בשקט.
חברים ובני משפחה טוענים שאני נפגעת חרדה, אני מקווה שאני לא. איפשהו עמוק בפנים אני חושבת אולי הם צודקים. אבל פה זאת לא הנקודה, עוד שבוע? חודש? כמה חודשים? בסוף המלחמה הנוכחית בעזה תיגמר, איזשהו הסכם יושג, והשאלה הגדולה שנותרת היא האם גם אנחנו בבאר שבע נהפוך להיות שדרות עד למלחמה הבאה?
דין באר שבע כדין שדרות
11.1.2009 / 12:52