תחילת חודש דצמבר שנת 2008, שעת ערב של אחד מימות השבוע, בית הקפה השכונתי הסמוך לביתו של ידידי י', אני והנ"ל קבענו להפגש בתומו של יום העבודה לקפה, נושאי השיחה על הפרק מגוונים, החל ברומו של עולם ועד הזיונים של השכנה ממול (יש הרבה מה לספר, היא מספקת חומר טוב), הוא מתחיל עם תלונות כי הוא ויתר על הביקור הקבוע שלו בחדר כושר לטובת המפגש עימי, "על המצפון שלך" הוא אומר, "אני חושבת שאני אחיה עם זה, אתה מבלה שם מספיק" אני משיבה ומעיינת בתפריט בית הקפה.
"תזמיני לך מה שאת רוצה , אני לא שותה קפה ,את כל פעם שוכחת את זה" הודיע, "נכון אתה צודק שכחתי, איזה איש מוזר אתה, מי לא שותה קפה?" השבתי, "רק בצבא אני שותה קפה" אמר, "במילואים אני שותה קפה כמו שייח סעודי, כל היום קפה, אבל שחור כן? קפה שחור מפינג'אן מסורתי ששמור לנו עוד מימי הסדיר, זה כמו סוג של מסורת, יש לנו בפלוגה את האחראי התורן של הפק"ל קפה והוא מרכז את כל מה שקשור לנושא, דעי לך שזה תפקיד מאד חשוב ואין לזלזל בו, אספקה סדירה של קפאין היא דבר נחוץ ביותר בימים של שטח" סיכם את דבריו וביקש מהמלצרית מילקשייק שוקו, אם אפשר סמיך במיוחד.
השתדלתי להסתיר את חיוכי נוכח הזמנתו וניסיתי להתרכז במידע שהונח מולי, הוא המשיך, "בחודש הבא אני יוצא למילואים, אני אשתה שם קפה בשביל שנה שלמה, כשאני חוזר משם אני עובר סוג של תקופת גמילה כי תמיד אני חוזר עם רמת קפאין גבוהה בדם, מה שכן זה מסתדר לי טוב עם קשיי ההתעוררות בבוקר, את רואה? אמרתי לך שיש איזון בעולם, זו דוגמא קלאסית לאיזון."
הוא התלהב והמשיך "בסופו של דבר זה נחמד, כשאני במילואים מתבטלים בעצם כל חיי היום יום הנורמטיבים, כל השיגרה הלוחצת והמרדף אחרי הזמן, זה כמו סוג של חופש רק קצת יותר מאתגר, או מסוכן, תלוי איך את בוחרת להסתכל על הדברים, זה נחמד כשפוגשים את כל החברים מהפלוגה ומעבירים חוויות, לא להאמין איך אני נתלש מהמציאות שלי כל פעם מחדש, זה פשוט מטורף".
הוא המשיך לדבר על ימי המילואים הזוהרים והעלה טיעונים של בעד ונגד, אני ישבתי מולו והקשבתי לדבריו, חשבתי על הניתוק הזה והתלישה מהמציאות, חשבתי על הסכנות שבדרך, כמה זו חוויה טריויאלית בשבילם, איך מציאות כזאת הופכת לשיגרה בשביל החיילים הקרביים שבשטח.
תחילת חודש ינואר שנת 2009, שעת ערב של אחד מימות השבוע, יש מלחמה בדרום והחדשות מספקות עדכונים שוטפים מסביב לשעון וברדיו מתקבלים עדכונים לגבי הפעלה של אזעקות באיזורים השונים מסביב לגיזרה, מצב הרוח כמו מזג האויר לא מזמין בילויים מחוץ לבית ואני חושבת על מכרים שלי שחיים שם באיזור, על הקשיים והחרדות מהמצב, אז אני מרימה טלפון ל י', "היי מותק אני במילואים זוכרת? אמרתי לך שאני אהיה במילואים, יצא לי קצת יותר אקשן ממה שציפיתי, זרקו אותנו ישר לתוך עזה, אבל האמת היא שגם אם לא היה לי צו למילואים אין ספק שהייתי מקבל צו 8" הוא אומר, "אתה שומר על עצמך נכון?" אני שואלת בחשש, " רגע ואתה יודע מתי אתה חוזר?", "אל תדאגי אני בסדר גמור, מקווים שזה יגמר בקרוב אבל אני לא ממש יודע מתי, אבל היי זוכרת את השיחה שלנו? את לא מאמינה כמה קפה אנחנו שותים כאן, חייבים להשאר מפוקסים וערניים אז הפק"ל קפה שלנו כאן מתפקד מסביב לשעון נון סטופ, גם בשטח" אמר והודיע לי כי הוא חייב לסיים את השיחה.
למחרת בצהרים קבלתי SMS עם תמונה של קומקום קפה מהשטח: "תכתבי על הקפה שלנו, לא תמצאי לו מתחרים באף קפה תל אביבי" מעולם לא תיארתי לי שתמונה של פינג'אן עם קפה יכולה לעורר בי כל כך הרבה רגשות של דאגה ופחד, "הייתי מזמין אותך לכוס קפה אבל קצת מסוכן כאן" הוא כתב ושלח תמונה נוספת, קפה או לא קפה, חשבתי, רק שיחזרו הביתה בשלום.
efratcoffee@walla.com