לאחרונה נשמעים קולות הולכים ומתגברים לדחות את הבחירות בגלל המלחמה. מה יכול להיות הגיוני מזה? את מי מעניינות הבחירות היום? הרי אפילו את הישרדות לא שידרו בגלל המלחמה. הייתכן, ששידור הישרדות יידחה והבחירות יתקיימו להן במועדן?
ישראל קיימה את הבחירות לכנסת הראשונה בעיצומה של מלחמת העצמאות. רק פעם אחת בתולדות המדינה נדחו בחירות לאחר שנקבע מועדן: הבחירות לכנסת השמינית. הסיבה: מלחמת יום הכיפורים. הדחייה: כמעט בחודשיים, במקום ב-2 בנובמבר הן התקיימו ב-31 בדצמבר 1973. גם לאחר הדחייה, היו אלה בחירות חצי מלחמתיות. כך, למשל, היו אלה הבחירות היחידות אי פעם בהן הוצבו עשרות קלפיות ביבשת אפריקה, עבור המילואימניקים שחצו את תעלת סואץ. גם ב-1949 וגם ב-1973 היו הרבה יותר מגויסים בשטח מאשר בעזה, ובכל זאת התקיימו הבחירות. אז, אולי, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, מדוע הבחירות הפעם נראות כה מיותרות?
הבעיה האמיתית של הבחירות הללו היא לא המלחמה. הבעיה היא שאלה בחירות ללא אפשרויות בחירה. הרי אפילו במיקרוסקופ המשוכלל ביותר קשה למצוא את ההבדלים בין המפלגות הגדולות: בין העבודה שוויתרה על הסוציאליזם, הליכוד שוויתר על שלמות הארץ וקדימה שלא ויתרה על דבר כי מעולם לא הייתה לה דרך. בבחירות שכה סמוכות למלחמה, מטבע הדברים אמורה המלחמה לדחוק כל נושא אחר לקרן זווית. גם כאשר הנושאים האחרים הם: הגרעין האיראני, המשבר הכלכלי וממשל אמריקני חדש ובעייתי. אלא שגם אם הבחירות יהיו בעניין המלחמה קשה לגלות פוטנציאל של מחלוקת אמיתית. הרי העבודה וקדימה יזמו את המלחמה והליכוד התייצב מאחוריה בגיבוי פטריוטי אופייני. אם כך על מה בדיוק יקיימו בחירות? על תוצאות המלחמה? על פתרון הקבע?
הבחירות בישראל הדמוקרטית מיצו את עצמן
בחירות יכולות לעסוק בעבר, בהווה ובעתיד. השוואה בין ביצועי המפלגות הגדולות בתחום המדיני תגלה לנו שכולן חטאו באוסלו או בהתנתקות. בהווה, שלושתן מצדדות באקט המלחמתי בעזה ובצורך להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי הדרום ובאשר לעתיד אף אחת מהן אינה נושאת בשורה חדשה ומעניינת.
במצב הזה, אפשר להגיע למסקנה שבמדינת ישראל הדמוקרטית הבחירות מיצו את עצמן. הרי בלאו הכי שר המשפטים דניאל פרידמן עתיד לאבד את מקומו בשולחן הממשלה ובית המשפט העליון ימשיך באין מפריע לקבל את ההחלטות החשובות. אפשר להגיע למסקנות עוד יותר מרחיקות לכת: אולי לבטל כליל את הבחירות לכנסת. הכנסת תבחר על ידי מועצה ציבורית או וועדת מינויים, על פי המודל המזהיר של הוועדה למינוי שופטים. ממש כמו בוועדה למינוי שופטים, גם בוועדה למינוי חברי הכנסת, יהיו חברי הכנסת היוצאת הגורם הדומיננטי, וכמקובל במינוי השופטים חברי הכנסת היוצאת ירכיבו כנסת חדשה כדמותם וכצלמם. למען מראית העין הדמוקרטית, בראש הוועדה תעמוד דמות ציבורית מחוץ לכנסת. מועמד מצוין לתפקיד יכול להיות יעקב עמידרור, שהוכיח את יכולותיו בהרכבת הרשימה של מפלגת הבית היהודי...
על מנת לממש את ריבונות העם יתקיימו הבחירות הכלליות אחת לחמש שנים, ואז יבחר הציבור בבחירה ישירה ואישית את האנשים החשובים באמת, את האנשים שמחליטים וחורצים גורלות: את שופטי בית המשפט העליון. אלה האנשים שבישיבתם כבג"צ, מנטרלים ומבטלים את החלטות הכנסת והממשלה, על פי השקפת עולמם הפוליטית. קוראים לזה להעביר את החלטות הממשלה וחוקי הכנסת במבחן הסבירות ו/או מבחן הערכים של הציבור הנאור, רק מבלי שניתנה לציבור האפשרות לקבוע מה סביר ומה נאור בעיניו.
אין ספק שזהו מודל מקורי ומעניין שמחזיר אותנו היישר לתקופת השופטים ההם, שהנהיגו את העם, לחמו בגבורה, והיו יושבים תחת התומר ולא במגדלי שן: הכנסת תמשיך להיות אותה כנסת חסרת שיניים, הממשלה תמשיך להיות ממשלה למראית עין ובג"צ ימשיך להיות בעל הדעה, אבל יצויד לצורך כך בסמכות מוסרית הנובעת מבחירת העם.
במחשבה שנייה, אולי איפוק זה כוח. אולי כדאי להמשיך ולסבול בחירות אחר בחירות, קדנציה אחר קדנציה, לדשדש עם השלישייה הסיאמית התלת ראשית שלנו ליכוד-עבודה-קדימה עד אשר המדע יאפשר לנו לשבט את נאורי הדור, ואז לא נצטרך להתפשר. נוכל ליהנות ממלוא זיו נאורותם גם בכנסת, גם בממשלה וגם בבית המשפט.
* ח"כ מיכאל קליינר מתמודד מטעם רשימת הליכוד לכנסת ה-18.