דינוזאורים לדור החדש

אחד האלמנטים המרכזיים בפאלפ היה מאז ומתמיד השרידות. בתור מי שפעלו עשור שלם לפני שההצלחה בכלל שקלה להאיר להם פנים והגיעו לשיא הפופולריות שלהם דווקא בגל הבריט-פופ של אמצע הניינטיז, לצד להקות חדשות וצעירות שחלקן קמו במטרה ברורה להצטלם עם חולצת פרד פרי לשער של ה"מלודי מייקר" ולאחר מכן להיעלם, לא היה ספק שפאלפ ימשיכו בשלהם גם הרבה אחרי ש-Menswear ימכרו את האדידסים שלהם לדוכן בפורטובלו.

אם בלר הרשימו בנושא הוותק כשחגגו עשור לקיומם (לא ממש מזמן), פאלפ כבר בני עשרים. אבל בניגוד ללהקות דינוזאורים של פעם, ג'ארוויס רחוק מאוד מלהזכיר זוחל (לא יותר מבדרך כלל לפחות). ג'ארוויס כבר בן 38, והוא לוקח את עניין ההתבגרות שלו ושל להקתו מאוד ברצינות. ויתרה מכך, הוא גם דואג להתבגרות של הקהל שלו (להם הוא מספק סוף-סוף את התקליט החדש) ושל חבריו, מכריו ומוקיריו בלונדון רבתי – להם הוא מספק ליין מסיבות תחת הכותרת “Desperate Sound System”.

ממסיבת “Desperate” אחת כזאת במועדון באזור ווקסהול שנכחתי בה לפני חודש ומשהו אני יכולה להעיד שמדובר במסיבה ברנז'אית למחצה (בקהל נצפו בוי ג'ורג', בת' אורטון והזמרת המופלאה של מולוקו, שהיה לה יותר סטייל בבוהן מלכל שאר הנוכחים באירוע), עם תיקלוט אקלקטי לחלוטין שטייל דרך מחוזות של אלקטרו, פאנק בריטי, פאנק ניו יורקי, סקא, דיסקו, סינת'-פופ, האוס מוקדם, הארד-רוק וכל הבא ליד. אבל מה שמעניין יותר בהקשר הזה הוא המניפסט הכתוב של המסיבות שמייעד אותן לאנשים (ואני מצטטת): 1. שמדי פעם חושבים שהם היו צריכים להתחיל לעשות משהו יותר קונסטרוקטיבי עם החיים שלהם. 2. שאלרגים לסלסה. 3. שמאמינים שטין-אייג'רים הם השמרנים החדשים. 4. שעדיין מאמינים ששינוי רדיקלי אמיתי הוא אפשרי. 5. שלפעמים מטיילים בכפר ללא כל השפעת סמים. 6. שהיו רוצים שחלק מהזכרונות שלהם יימחקו לטובת אינפורמציה חדשה ומועילה יותר. 7. שמתקשים להסתובב עם אנשים שעדיין לוקחים סמים, אבל מתייחסים בחשדנות למי שלא לקח אותם אף פעם. 8. שמאמינים שהרוח של 88' עדיין נמצאת שם איפשהו בחוץ. 9. שמאמינים שילדים לא חייבים להרוס את חיי הלילה שלך. 10. שמחזיקים בבית אופני כושר.

הסלוגן הרשמי של מסיבות ה”Desperate” הוא "מוזיקה נואשת לאנשים נואשים". ג'ארוויס לוקח את ההתבגרות שלו בשיא הרצינות, אבל לרגע לא מפסיק לצחוק על העניין. וזה הרי מה שאפיין את העשייה של פאלפ מאז ומתמיד – מינון מדויק לחלוטין של רצינות תהומית ושל הומור ג'ארוויסי עקום וחינני.

התקליט החדש של פאלפ, “We Love Life”, הוא פחות מצחיק טקסטואלית מפעם, והמהלך שנעשה כאן הוא של התקרבות לטבע, לעצים, לעשבים, לציפורים, לדברים הקטנים בחיים ולאמנות (השיר “Birds In Your Garden” מושפע מציור של גארי היום, אמן שהתצוגה שלו בביאנלה בונציה לפני שנתיים לוותה בהופעה חיה של פאלפ). את התקליט הפיק סקוט ווקר האגדי מלהקת הסיקסטיז ה-Walker Brothers, שדאג למלא את המוזיקה של פאלפ בכלי מיתר עדינים, תזמור מרשים ולפעמים ממש יפהפה וקולות של טבע. אין פה להיטי בריט-פופ שמחים נוסח "דיסקו 2000" או "קומון פיפל", אבל יש קלאסיקות, כמו הסינגל הראשון, “The Trees”.

בתקליט החדש מתרחק קוקר מהבליינות האורבנית של ימים עברו, יוצא לגינה, שומע את ציוץ הציפורים וחושב על החיים (כולל נושאים אקולוגיים) ועל אהבה. התקליט החדש של פאלפ הוא ריאה ירוקה. כשמתקרבים לארבעים צריך להתחיל לחשוב על איכות חיים.