תושבי הדרום מדווחים מהשטח

עזה או לבנון - יש בכלל הבדל?

הגולשת עפרה עברון מקיבוץ סעד, 3 ק"מ מגבול עזה, לא מוצאת שום הבדל בין ההתנהלות המכעיסה של התקשורת בסיקור המלחמה הקודמת לבין המצב היום

תוכן גולשים
08/01/2009

לבנון 2006. כולנו היינו שם. חיילים, אזרחים, מחבלים, אמריקה, כל העולם. בערך שנתיים וחצי עברו מאז, ושוב יש הרגשה של דז'ה וו. "עופרת יצוקה", עזה 2008. בעצם, אולי עזה מספיק.

זה לא התחיל אתמול, גם לא בשבת, אפילו לא לפני חודשיים. זה התחיל הרבה קודם, אולי הזקנים זוכרים, אולי זה התחיל עוד טרם זמנם. שוב מלחמה בשידור חי. החלטות שאמורות להתקבל בשקט ולהתבצע בחשאי נאמרות קבל עם ועולם בכל ערוצי התקשורת האפשריים. אם בכלל מתקבלות החלטות. המציאות הלא מציאותית הזאת קיימת כבר שמונה שנים. עשרות אלפי ילדים נולדו לתוכה, ולא מכירים מציאות אחרת.

בקיץ 2006, בלבנון, כעסו על כך שכל טוראי כלום מביע את דעתו בטלוויזיה ואומר איפה היינו, מה עשינו, על מי ירינו ולמה שוב טעינו. התקשורת הפרוצה לכל רק מסכנת אותנו, ולא מרגיעה בכך שכל אדם בעולם המחובר ללווין יודע איפה שוכב מארב של גולני בבינת ג'בל. כל אדם זה כולל את האויב. הם לא צריכים מודיעין מפותח ומפענחי צפנים מסובכים. מספיק להם לראות את שידורי הטלוויזיה הישראלית. בקיץ 2006 דיווחו במדויק מתי צה"ל נכנס לאיזה כפר, לפעמים עוד לפני שהחיילים שבשטח ידעו שהלילה הם נכנסים למארון א ראס.

היום זה בדיוק אותו הדבר, רק שלערבים קוראים חמאס ולא
חיזבאללה, ולשטח קוראים עזה ולא לבנון. בצד הישראלי נפגעים אזרחים, אבל אם חיילי צה"ל יורים על ילד בן 13 שמכוון אליהם קלצ'ניקוב, הם פושעי מלחמה.

גם הפעם התקשורת הישראלית מחליטה בשביל צה"ל אם תהיה פעולה קרקעית, מתי ובאיזה היקף. הם גם מספרים לנו מתי ייכנסו חי"ר, מתי שיריון, מתי חיל האוויר יתקוף, וטוב שלא מפרסמים בחדשות רשימות של החיילים עם תמונות והמספרים האישיים שלהם.

התקשורת הישראלית צריכה להפסיק להראות כל הזמן את ה"צד השני". הצד השני הוא אויב! צריך להבין שהגינויים שמגיעים על המלחמה מכל קצוות תבל באים כי אנחנו מתייחסים יותר מדי ל"דעת הקהל העולמית". אסור לתקשורת לתת במה לעיתונאים מעזה שמדברים ב"פריים טיים" בעברית על זה שישראל פושעת מלחמה. צה"ל אמור להגן על העם, וצה"ל עומד במשימתו! אם התקשורת הישראלית לא תפריע לצה"ל המלחמה הזאת תתבצע כמו שצריך.

והאזרחים? לאזרחים אין מה לעשות, ונמאס להם לשבת בבית ולחכות לטיל הבא שייפול דווקא אצלם בבית. אי אפשר לשפוט את אלה שקמים ועוזבים. יותר קל להגיד שפינוי זו פעולה שמצביעה על פחד, וזה נכון, כמו אז כשברחו מלבנון ביוני 2000, כמו אז כשברחו מעזה באוגוסט 2005 וחשבו שהכל ייגמר. מצד שני אי אפשר לצפות מאנשים שחיים במשך שמונה שנים תחת איום יומיומי על הבית שלהם, שלא ירצו לצאת ולהתאוורר.

עפרה עברון, בת 19, מקיבוץ סעד, שלושה ק"מ בלבד מגבול עזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully