קוף? לא טוב

באוקטובר 1991 התחלתי ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מספר ימים לפני פתיחת הלימודים, נפרצו מעבדות המחקר של החוג וכתובות גרפיטי שהשוו את החוקר, פרופ' חנן פרנק, לד"ר מנגלה רוססו במקום.

האמביוולנטיות שחשתי אז מלווה אותי עד היום כשמדובר בנושא ניסויים בבעלי חיים. במסגרת לימודי התואר בפסיכולוגיה, לא יצא לי, להקלתי הרבה, להשתתף או לצפות בניסויים בבעלי חיים. אבל שמעתי וקראתי על ניסויים כאלה כל הזמן, הרבה יותר מדי לטעמי, כולל תמונות קשות בספרי הלימוד. עם חלק מהניסויים, כגון ניסויים התנהגותיים בחולדות, היה לי פחות קשה (חולדות אוהבות מוזיקה קלאסית ומגלות העדפה למוצרט). עם ניסויים אחרים, שבהם הסבל שנגרם לחיות היה מוחשי ובלתי ניתן להכחשה, כמו הסרת גג הגולגולת של קופים כדי להצמיד למוחם אלקטרודות ולצפות במוח בפעולה, היה לי קשה מאד. את תמונת העכבר שמרכז השובע במוחו נוטרל כך שהוא אכל עד שהגיע למימדים מפלצתיים ראיתי רק פעם אחת. מאז הקפדתי לא לפתוח את הספר בעמוד הזה לעולם. גם הטון היבש בו הרצו לנו על הניסויים האלה, כשמטרת הניסוי היא המרכז והאמצעי להשגת המטרה, שבעיניי היה מפלצתי לעיתים, מוזכר באופן אינפורמטיבי ונטול כל רגש, צרם לי.

מצד שני, פרופ' פרנק לימד אותי, ונוכחתי לדעת שהוא אדם טוב שאוהב אנשים ולא שונא חיות. ובתור בת לאב שמת מסרטן ובילה את שנותיו האחרונות כשהוא מוכן לנסות הכל בשביל הסיכוי הקלוש ביותר להינצל, גם תרופות ניסיוניות, הכרתי בחשיבות של ניסויים בבעלי חיים כדי להציל חיי אדם.

אז מה עמדתי בנדון? כמו תמיד, המציאות מורכבת. אני חושבת שבעבר, גורם הסבל של בעלי החיים בהם ערכו ניסויים לא נלקח מספיק בחשבון, אם בכלל. לדעתי, לא כל דבר מצדיק ניסויים בבעלי חיים, וודאי לא אם נגרם להם סבל פיזי או מוות, אבל גם אם נגרם להם "רק" סבל מנטלי, של חיים בתנאי מעבדה. כפי שניסויים בבני אדם מנוטרים ומעוגנים בהגבלות ואמנות כדי לשמור על אתיקה, אני מאמינה שיש לקבוע כללים כאלה גם עבור בעלי החיים. תחום אחד שלגביו אין לי לבטים הוא תעשיית הקוסמטיקה - אני לא משתמשת במוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים. בעולם אוטופי, לא יתבצעו ניסויים בבעלי חיים.

אבל העולם שאנחנו חיים בו רחוק מלהיות אוטופי (במיוחד בימים קשים אלה). בחמישים השנים האחרונות, עם התגברות המודעות לזכויות בעלי חיים, פיתחו חלופות לניסויים בבעלי חיים ומנסים למזער את מספר בעלי החיים בניסויים ואת סבלם. נכון להיום, חלק מהשיטות החלופיות, כגון שימוש בתרביות תאים ובהדמיה ממוחשבת, הוכתרו בהצלחה מסוימת בתחומים מסוימים, אבל עדיין לא נמצא תחליף מלא שיהפוך את הניסויים בבעלי החיים לתופעה היסטורית חשוכה.

נושא הניסויים בבעלי חיים מעמת אותי (ולא רק אותי, את כל מי שנדרש לנושא) עם מספר שאלות כבדות משקל, שהקשה והמטרידה בהן היא האם חיי אדם הם בעלי ערך זהה לחיי חיות, ובין אם התשובה חיובית או שלילית, האם דין קוף או גור חתולים כדין חולדה או עובר מת. אני לא בטוחה בתשובה. ביולוגית, אני כנראה מתוכנתת להעדיף יונקים מאחר שזו הקבוצה אליה אני משתייכת. ואכן, יש לי הרבה פחות בעיה עם נמלה מתה מאשר עם יונק מת כלשהו (אני מעדיפה לא לתת דוגמאות כי מספיק קשה הדיון גם ככה). אני מניחה גם שאותו ציווי ביולוגי גורם לי לחוש קרבה רבה יותר ליונק ככל שהדמיון הגנטי שלו לאדם גדול יותר. לגבי אהדה לחיות מבויתות, פה יש יותר התניה חברתית תרבותית מאשר ביולוגיה. במערב, כלב הוא חיית מחמד. בתאילנד, הוא מאכל. אני בהחלט לא סבורה שהאדם הוא עליון מטבעו ושהעליונות הזו נותנת לו היתר לעולל לחיות דברים שלא היה מעולל לבני מינו.

נסיים בנימה אופטימית – הדרך לשינוי אולי עוד ארוכה, אבל היא הולכת ונסללת עם התגברות המודעות לזכויות בעלי חיים והתקדמות החברה. אני מאמינה שעוד כמה עשרות שנים, יימצא התחליף האולטימטיבי לניסויים בבעלי חיים ובהנחה שעדיין אחיה, תהיה לי דילמה מוסרית אחת פחות להתעמק בה.