וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

באבא יעקב וגורו יונית

ירון שוורץ

6.1.2009 / 10:00

למה מגישי החדשות אף פעם לא מביעים רגשות? בזמן מלחמה הם המורים הרוחניים והאיפוק הרגשי שלהם גורם לפחד להכאיב לנו מבפנים

ערפל. ענן גדול התיישב על הגבעה ואי אפשר לראות אפילו מטר אחד קדימה. בין צדה האחד לצדה השני של הגבעה נמצאת חורשה וכדי להגיע מפה לשם חייבים לעבור דרכה. אני צועד באיטיות והדרך מתגלה מעצמה בין עץ לעץ, כמו סרט בהילוך איטי. בקצה מחטי האורן הדקיקים תלויות טיפות גשם שעדיין לא הספיקו ליפול על האדמה. רוח קלה מגיעה, העצים מטלטלים ומבול רגעי עוטף אותי מכל כיוון. בתוך יופי מופלא שכזה ראשי נמצא במקום אחר, עמוס מחשבות.

מזג האוויר הפנימי

אומרים שמזג האוויר מושפע ממצב הרוח הפנימי, הנפשי. מקור הערפל הוא כנראה בכך, דבר לא נראה ברור באופק. זה מתחיל בטלוויזיה. המגישים באולפן חושפים פרצופים מנוכרים ומאיימים. "המציאות הולכת להיות קשה", הם אומרים.

אם המצב כל כך נורא, למה הם אף פעם לא מביעים רגשות? אם יש מלחמה, אז תמחישו: תפרצו בבכי, תכעסו, תכנסו להיסטריה, אפילו תצרחו. בזמנים כאלו הבית הופך לחמ"ל ואתם המפקדים, המנחים, המורים הרוחניים שקובעים את מצב הרוח שלנו. האיפוק שלכם סוגר אותנו, הרגשות מודחקים ואז הפחד שלא מקבל ביטוי מכאיב לנו מבפנים. אגיד זאת בפשטות, דברו אלינו מהלב, תחשפו את האמת.

אינני מתבייש להודות: גם אני פוחד. ימי מלחמה הם הגרועים בחיי, אף מקום לא מרגיש בטוח. אבל יותר מהמלחמה, אני מפחד מהפחד. איך זה שהוא עדיין נוכח? הרי כבר שנים אני יושב למדוט מדי יום ואחר כך מתמתח ונושם לפי כללי תורת היוגה, בצהריים מעיין בכתביו של הבודהה ובערב לפני השינה מאזין להרצאתו של מאן-דהו על אור והארה. עדיין, בכל פעם שהמציאות זזה מהתמונה אליה התרגלתי, קופץ הפחד ומזכיר שהוא כאן, לידי, חי וקיים.

אני חושב על המורים הרוחניים שפגשתי ופתאום מתגנב חשד ללבי. אולי גם הם לא דיברו מהלב? אז מה אם הם דיברו על אור ואחווה, הגשמה עצמית, נשגבות אלוהית ושלל מלות חסד מופשטות? אולי גם הם היו כל כך משוכנעים בצדקת דרכם, אך לא בחנו אותה אף פעם באמת? הרי הם חיים באשרמים, במקומות מבודדים בהימלאיה או בהרי געש בקוסטה-ריקה. בואו לישראל, נראה אתכם מלבלבים באור הפנימי שלכם תחת הפגזות, פיגועים ומילואים.

לשתוק ולהקשיב ללב

דברים שיוצאים מלב אחד חודרים בקלות ללב שני, רק אז יכול להתרחש שינוי. עכשיו כשהפחד משתלט אני יודע: הדברים ששמעתי לא יצאו מהלב. הם יצאו ממקור אחר שהיה אולי מאוזן ונקי, אך עדיין הם לא נאמרו מהלב.

למעשה, את הלב אפשר להרגיש גם ללא מלים. כשמישהו מתקרב אלינו, הגוף מגיב מיד. אנחנו לא צריכים שהוא יוציא מלה מהפה. אפשר לעמוד ליד בן אדם באוטובוס או בבנק ולדעת איזה לב יש לו, מספיק להיות בקרבתו בשקט, אין צורך אפילו במבט.

כולנו ניחנו ביכולת להבחין בזה, אלא שאנחנו שוכחים ומאמינים לכל אותן דעות ופרשנויות שנפלטות לאוזנינו. תארו לכם שנפתח את הטלוויזיה ומנחי החדשות לא יאמרו מלה, פשוט יישבו שם חשופי לב? תארו לכם מורה רוחני שלא רוצה לדבר, רק שנבוא לשבת לידו ונחוש את רחשי לבו?

אז למה שלא נעשה את זה אנחנו, אחד עם השני בין משפחה וחברים? במקום לפרש ברוב חוכמה את "המצב" ו"האפשרויות המדיניות", נשב יחד בערב שבת, בשקט ומיד נדע מה בלבו של כל אחד. הרבה לבבות שיושבים שקטים, כנועים ופתוחים להאזנה ביחד, יכולים לגבור על כל פחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully