תושבי מדינת תל אביב לא יבינו

באיחור של שמונה שנים החליטה מדינת ישראל למלא את חובתה כלפי אזרחיה ולהגן על שלומם. שמונה שנים הפקירה ממשלת ישראל, על שלל מנהיגיה הרופסים, את תושבי הדרום והעניקה להם את התחושה שהם סתם קוץ בתחת של המדינה, חצ'קון בלב האומה, אזרחים סוג ב' שביטחונם אינו בראש סדר עדיפויותיה.

עתה, אחרי שהחמאסטן שבר את כל שיאי היוהרה, אחרי שכלו כל הקיצים, מישהו שם במגדל השן, תודה לאל, נזכר להתעורר ולהבין שגבולותיה של מדינת ישראל אינם נמתחים מגדרה לחדרה.

לצערי הרב, תושבי מדינת תל אביב כנראה לא יבינו זאת. הם לא יבינו מה פירוש להתעורר עם צלילי אזעקה, הם לא יבינו מה זה לעבוד כשאתה נתון בחרדות והם לא יבינו מה זה לישון בלילה כשרעד אוחז בכל גופך ותחושות אימה וחרדה לא מרפות ממך לרגע. גם אני, כתושב אשקלון, לא הבנתי עד היום מה זה לחיות תחת איום מתמיד של מטחי טילים, כאלה שתושבי שדרות האמיצים מתמודדים איתם בגבורה בשנים האחרונות, יום-יום, שעה-שעה.

בימים האחרונים פחד אימים מלווה אותי, מגביל את תנועותיי ומשתק את סדר יומי. אני מרותק למסכי הטלוויזיה, מאזין לכל תחנות הרדיו, קורא את כל מהדורות העיתונים. מלבד תחושות הזעם שגוברות בי על החמאס ועל מי שנתן לו הכשר להתעצם ולהטיל את אימתו על חצי מדינת ישראל - אני בעיקר מתפלץ מחוסר האמפטיה שמגלים חלק לא מבוטל מאנשי התקשורת ומדברי ההתרסה שלהם, כאילו אין אנו בני עם אחד, כאילו הם ואנחנו לא באותו צד.

איני יכול לסבול את גישתם המתנשאת של אנשי תקשורת רבים, שמרשים לעצמם לקחת מונופול על הרגשות שלנו ולהתעלם, כמעט לחלוטין, מסבלנו המתמשך. אתה יכול לחוש בהתנשאות הזאת כמעט בכל ראיון, כמעט בכל משדר, כמעט בכל מאמר. ולא, אבהיר מיד: אינני סובל מתחושת המקופח הדרומי, תווית שנוח להמון אנשים מהמרכז להדביק על מצחנו. "נו, אז התרגלתם כבר לשגרת הטילים?", שואל המראיין תושב/ת מתוסכל/ת במן מנטרה מקוממת, שיש בה כדי להצביע על חוסר ההבנה הבסיסי של מי שאינו גר בדרום מה עובר כאן על התושבים.

וכי איך אפשר להתרגל לשגרה הבלתי נסבלת הזאת? מישהו יכול להתרגל לשגרה שבה חייו מתנהלים בדילוג מהמקלחת למקלט כשברקע צרחות האימה של ילדיו? מישהו יכול להתרגל לשגרה שבה בומים על קוליים משסעים את נפשך ומקפיאים את גופך עד כדי מוות? לא, אי אפשר, רבותיי המלומדים בתקשורת, להתרגל למצב כזה.

בימים האחרונים חיי עברו תפנית, השתנו כמעט מן הקצה אל הקצה. אינני פוחד להודות בפה מלא שאני פוחד. פוחד על חיי ועל חיי משפחתי. ביומיים האחרונים אני ישן במקלט ונחנק מהטחב של הקירות ומהצפיפות הנוראית של דיירי הבניין. כשאני מרשה לעצמי להתקלח, אני עושה זאת בדלת פתוחה. לחרדתי, כל רעש, כל ציוץ, מקפיץ אותי וגורם לי לפתוח בריצת אמוק לעבר חדר המדרגות. מעולם לא הייתי בצ'צניה או בקוסובו, אבל משום מה נדמה לי שככה התנהלו שם החיים. בפחד, באימה, בבהלה במסך שחור של אי ודאות.

יסלחו לי כל יפי הנפש למיניהם (ולצערי הם מתרבים בקרבנו), אבל הלב שלי לא נצבט לנוכח מראות ההרס ברצועת עזה. אינני מתבייש אף להצהיר שיש בי התרוממות רוח כתוצאה מהמהלומות הקשות הניחתות על עזה ועל תושביה. עד כמה שזה יישמע אכזרי, גיא ההריסות של הפלסטינים שנגלה לעיניי מבעד למסך, מחזיר לי את תחושת הגאווה בישראליות שלי.

אין ימים מתאימים מאלו כדי להשתמש בקלישאות שחוקות: "עין
תחת עין, שן תחת שן", "תנו לצה"ל לנצח". הגיע הזמן גם שנפסיק לשקשק מכל תגובה נזעמת של מנהיג אנטישמי או עיתונאי מוטה וחסר אובייקטיביות ברחבי העולם. שאיש לא יטיף לנו מוסר. לא הרוסים (שהיכו ללא רחם בגאורגים) ובטח לא הטורקים (שטבחו בארמנים ובכורדים). הגיע הזמן ליצור מציאות חדשה בדרום, ולא רק בדיבורי סרק.