לדחות את הבחירות, בגלל הטוקבקיסטים

שוו בנפשכם מרפאה שבמרתפה מוחזקים עשרים בבונים. כל אימת שמגיע למקום חולה, יורדים הרופאים אל המרתף ועורכים משאל בין יושביו, כדי לקבוע באיזה טיפול לבחור. מובן מאליו שאף אדם שפוי לא ירצה להיות מטופל במקום כזה, שבו שיקול הדעת מסור בידי חבורת חיות שלא זו בלבד שאין להן מושג ברפואה, אלא שאפילו שיקול דעת הגיוני הוא מהן והלאה. אותם דברים אמורים, כמובן, גם במוסך, במעבדה או בכל עסק מקצועי אחר. הרעיון שעדר קופים מסוגל להפיק פתרון סביר לשאלה מסובכת הוא אבסורדי כל כך, עד שלא היה טעם להשחית עליו מילים, אלמלא עובדה אחת: מדובר בשיקוף כמעט מדויק של השיטה הדמוקרטית, זו שנחשבת למשטר המוצלח ביותר שנוסה עד היום.

ליקוייה של הדמוקרטיה ידועים זה מכבר, אבל רק בשנים האחרונות, עם התרחבות השימוש באינטרנט, החלו להתברר מימדי הבעיה. עד לא מכבר, אפשר היה לטפח את האשליה שציבור הבוחרים, אותו המון חסר זהות שמטיל את הפתקים בקלפי, ניחן באיזו תבונה עממית בסיסית. בעברך ברחוב, בתוך נחיל של פנים חסרי שמות, יכולת לקוות שמאחורי העיניים הזרות מרצד זיק של שכל ישר. מלבד נהג מונית דברן או ירקן נודניק, לא יכולת לדעת מה חושבים אלפי האלמונים שנקרו בדרכך מדי שבוע. נטיית הלב הייתה להחיל עליהם את הפתגם העתיק "גם אוויל מחריש חכם ייחשב".

השינוי הדרמטי שהתחולל בעידן האינטרנט, הוא שהאוויל הפסיק להחריש. המילה הכתובה, מדיום שבמשך אלפי שנות הסטוריה היה נגיש רק למתי מעט, הפכה בן לילה לנחלתם של ההמונים. כולם נמצאים ברשת היום - חילונים וחרדים, אקדמאים ופועלים, ילדים וזקנים. הטוקבקים, הפורומים, הבלוגים והאתרים החברתיים, מפיקים מדי יום מרק עצום של מילים, אשר חושפות את דעותיו של האיש המיתולוגי מהרחוב. המסקנה מחשיפת הענק הזו היא חד משמעית: אין שם כלום. הכל ריק. ואקום.

למען הסר ספק, הכוונה אינה לבליל הדוחה של שנאה, צרות אופקים, גזענות, לאומנות, כוחנות, ציניות, חוסר חמלה, מוסר כפול, יוהרה ורשעות שבהם נגדשת הרשת מדי יום. המאפיינים האלה אמנם מצערים, אבל לכל אזרח במדינה שמורה הזכות להיות מנוול. הבעיה העקרונית אינה בתשובות שאנשים מספקים, אלא בכך שרובם בכלל לא מבינים את השאלות. דיון אחר דיון, טוקבק אחר טוקבק, חושפת מולנו הרשת נוף של שממה תודעתית, עיני עגל קולקטיביות פעורות מעל פה שמפיק געיה קולנית, אינסטינקטיבית ואוטומטית. בתקופות סוערות, כמו ימי המלחמה הנוכחיים, הגעיה הזו הופכת למקהלה מחרישת אוזניים שממנה עולה בבירור מסקנה אחת: לרוב האנשים אין מושג על מה הם מדברים.

אם לא די בכך, מתברר שגם ההגיון, אותו מכשיר שבלעדיו לא תיתכן שיחה משמעותית, הבסיס לכל ניתוח של סיבה ותוצאה, הוא משאב נדיר מאד, כמעט נכחד. שוב, לא מדובר בהגיון של הפרטה, הלאמה, כיבוש או נסיגה, אלא בלוגיקה בסיסית וביכולת להשתמש בשפה בצורה עקבית. הדמוקרטיה אמנם מקדשת את זכותו של האדם לדעה משלו, אבל השאלה היא, האם כל גיבוב של מילים עונה להגדרה של "דעה"? האם יש הצדקה להתחשב בקולם של אנשים בסוגיות חשובות, כאשר מכל היבט מעשי, אין הבדל בין הפלט שלהם, לבין מה שהיה מתקבל מאותם עשרים בבונים במרתף?

לכאורה, ההבנה החדשה הזו הייתה צריכה להיות עילה להשעיית התהליך הדמוקרטי, עד שתימצא דרך לתקן אותו. אם נראה לנו מגוחך להוועץ בקופים לגבי תיקון קרבורטור, קל וחומר שאין לעשות זאת בשאלות הסבוכות של ניהול מדינה מודרנית. בתור התחלה, אפשר היה לאמץ את היוזמה שעלתה לאחרונה לדחות את הבחירות בגלל מבצע "עופרת יצוקה", כדי להרוויח זמן ולחפש פתרון. הבעיה היא שהחברה המערבית כבר הסכינה עם האקסיומה שלמרות כל תחלואי הדמוקרטיה, אין בנמצא משטר טוב ממנה. התרגלנו לחשוב שהברירה היא בין משטר של "אדם אחד-קול אחד", לבין סוגים שונים של רודנות.

למרבה המזל, כמה מהארועים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, מלמדים שמתוך המהפכה הטכנולוגית, יכולה לצמוח גם שיטת בחירות חדשה. את הקרדיט על השכלול הזה יש להעניק בעיקר לבנימין נתניהו, אשר ניצב לפני כמה שבועות מול מסך מחשב שעליו מימש את זכותו להצביע בבחירות הפנימיות בליכוד. "זה לא הצבעה, זה מבחן פסיכומטרי", רטן העסקן הבכיר (בוגר MIT, להזכירכם), בנסותו לפענח את ממשק המשתמש בתוכנת ההצבעה. משעשעת או מגוחכת ככל שתהיה, האמירה הזו נושאת בחובה את הזרע למהפכה הבאה בתחום האזרחות - דמוקרטיה 2.0.

למרות קיתונות הלעג בתקשורת, הקשיים שבהם נתקלו חברי המפלגות הגדולות בבואם להצביע במערכת הממוחשבת היו דווקא תופעה מבורכת: מבלי משים, הם יצרו חיץ בין הבוחר לבין זכות הבחירה שלו. כדי להווכח ביתרונות החיץ הזה, שימו לב לקבוצת הביקורת בניסוי, מפלגת "קדימה", שם טרחו להעמיד תמיכה טכנית לרשות המצביעים. הבחירות בקדימה אמנם התנהלו למישרין, אבל בסיומן התברר שדליה איציק (במילים: דליה איציק) הגיעה למקום הראשון. מקובל לחשוב שתוכנה צריכה להיות ידידותית וקלה לתפעול, אבל מתברר שבהקשר הדמוקרטי, המעלות האלה עלולות לגבות מחיר כבד.

בשיטת הבחירות העתידית, ימשיכו כל האזרחים להנות מזכות היסוד לבחור. דא עקא, שבדרך למימוש הזכות בקלפי, יידרש כל מצביע לעבור מסלול מכשולים קצר שיקבע את מידת כשירותו להביע דעה בנושאים העומדים על הפרק. המבחן, אשר יפעל אולי כמשחק מחשב פשוט, לא יפלה לרעה שום דעה או השקפה, כל עוד אלה מבוטאות על ידי יצור תבוני. האזרח המבקש לממש את זכותו, יידרש רק להפגין כישורי שפה וחשיבה עדיפים על אלה של קלח כרוב או שואב אבק. כל הצבעה תיספר, אבל תשוקלל עם השגיו של הבוחר במבחן, כך שבמקרים מסויימים (למשל, חברי מרכז במפלגה גדולה) יידרשו אלף מצביעים כדי להרכיב קול כשר אחד.

מלבד האייל ארדים למיניהם, שפרנסתם על שכנוע כסילים, יתמוך הציבור ברעיון החדש, שהרי 90% מהאנשים סבורים שהם חכמים מעל הממוצע. יהיו בוודאי מי שיציעו להחיל את השיטה לא רק על הבוחרים, אלא גם על הנבחרים. כאן, למרבה הצער, קצרה ידה של הטכנולוגיה מלהושיע. אולמרט, ביבי וברק הם בין האנשים האינטליגנטים והמשכילים ביותר שעברו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, מעלות שלא מנעו מהם להתפתח למנהיגים כושלים ומאכזבים. אפשר רק לקוות שהדמוקרטיה בגירסת 2.0, תצמיח ממשל הגון וראוי יותר מהפיגולים שנבחרו עד היום בקולות הטוקבקיסטים.