התחזיות הודיעו כי בשבת תחל מגמה קלה של התחממות אחרי הקור המקפיא ששרר בימים האחרונים, הבטיחו שהשמש תצא ותלטף קצת יותר ואני החלטתי ללכת ולבדוק את זה באופן מוחשי, חשבתי כי הכי נכון יהיה לשתות את הקפה של הבוקר על שפת הים, המקום היחיד שבו נוף הים הוא ברירת מחדל ואין אף מבזק חדשות שמעדכן כמה קסאמים, גראדים או פגזים נפלו בשעה האחרונה, הרעיון היה לברוח וכמה שיותר רחוק מתחושת המלחמה שאופפת את הכל לאחרונה.
זה נכון ואולי גם קצת יומרני להשתמש במילה תחושה, כי זה מה שיש למי שנמצא בתוך הבועה התל אביבית, רק תחושה, אבל בכל זאת נוכח העובדה כי המדינה שלנו כל כך קטנה, ככל שזה הולך ומתקרב לאיזור המרכז היא הופכת להיות מוחשית יותר ויותר.
התמקמתי לי על קו המים עם כוס הקפה והשמש שהיתה במרכז השמיים ליטפה את פניי, התחושה היתה נהדרת, ממש כמו של חופש אמיתי, הים תמיד יודע לספק לי את הסחורה, להשכיח סערות ולמוסס דרמות, הקפה היה מצויין ולרגע הרגשתי כאילו באמת אין סיבה לדאגה, אין יאוש בעולם ואין מלחמה שמתרחשת חצי שעה מהמקום בו אני יושבת.
זה לא הוגן, חשבתי לעצמי, שאני קמתי לי הבוקר בשלווה אל תוך הבועה התל אביבית המתקתקה והשלווה שלי ולקחתי את עצמי אל המקום הנפלא הזה, שבו השמיים בהירים ,הים תכול והשמש עוטפת אותך בחמימות קסומה, זה כל כך מוזר וכל כך לא הגיוני שאנשים שחיים קילומטרים ספורים מתל אביב יושבים בתוך מרחבים מוגנים וכאן בתל אביב בתי הקפה הומי אדם, פשוט לא נתפסת בעיני המחשבה על ההבדלים באיכויות החיים של האנשים כאן במרכז אל מול חרדת המלחמה שקיימת באיזור הדרום.
ניסיתי לתאר לי איך נראה הקפה של הבוקר באיזור דרום הארץ? חשבתי אולי גם הוא כמו כאן נטול דאגות? גם הם שם בדרום קמו לבוקר של שבת אביבית וחשבו איפה יהיה יותר נעים לשתות את הקפה הבוקר? גם אצלם הקפה בטמפרטורה האופטימלית ועם החלב עם אחוז השומן המבוקש? או אולי בטמפרטורת המייחם שבפינת המקלט והחלב העמיד שנשאר במזווה.
ומה על בעלי בתי הקפה באיזור הדרום? גם הם קורסים תחת עומס הלקוחות או שמא הם יושבים וחושבים על איך יאוששו את מקור פרנסתם? על ידי הקמת מתחם קפה ממוגן? אולי הם יחלקו את בית הקפה לאיזור מעשנים איזור לא מעשנים ואיזור ממוגן טילים? אלא מה.
נשארתי לעוד שעה של חסד מול השמש ולקחתי יחד איתי את רגשות האשמה בחזרה הביתה, אשמה על תחושת השחרור והניקיון שאספתי לי מהישיבה הזו תחת קרני השמש, על הידיעה כי אני נמצאת במרחב מוגן מסוג אחר. המרחב המוגן שלי לא כולל בתוכו אזעקות וסירנות, רק מבזקי חדשות וניתוחי פעולות ומבצעי מלחמה, אבל הכל בשליטתי הבלעדית, בידי ההחלטה אם להעביר את הערוץ המשדר חדשות או לכבות את תחנת הרדיו המעדכנת בזמן אמת של נפילת טיל, מעבר לכך אין שום דבר שיכול להפר את שלוות השבת שלי.
לקראת אחר הצהריים ירדה השמש והקור המקפיא חזר לכותרות, יותר קל להרגיש מלחמה כשצריך להסתתר ממשהו, גם אם זה רק ממזג אויר לא שיגרתי, במסגרת הזאת המרחב המוגן שלי כולל בתוכו כוס קפה חמה ומפזר חום שצמוד אליי במידת האפשר, בערב הודיעו על התחלת הלחימה הקרקעית, בדיוק בתומה של מהדורת החדשות ברדיו המשיך הקריין בקול רגוע ושלוו והודיע כי כנהוג תהיה הודעה לפני כל אזעקה באיזורים המועדים וכמובן עדכונים רצופים על כל התרחשות, הוא סיים את דבריו ופינה מקומו אל המוזיקה "אין לי ארץ אחרת רק אם אדמתי בוערת.." קורין אלאל שרה ואני אומרת, כשהיא שרה את המילים הללו הכל כך מרגשות וכל כך ארץ ישראליות, היא התכוונה גם לארץ תל אביב? או רק לאיזורים המסומנים על גבולות המלחמה?
efratcoffee@walla.com