מעל למחצית מחיילי השירות הסדיר בצבא ארצות הברית חשים חוסר ודאות או פסימיות לגבי יכולתו של הנשיא האמריקאי הנבחר ברק אובמה לשמש כמנהיג הצבא. כך עולה מסקר חדש של אתר "מיליטרי טיימס". לפי הסקר, שישה מתוך עשרה חיילים אמריקאים חוששים מפני חוסר ניסיונו הצבאי של אובמה ומההבדלים בין המדיניות שלו לזו של הנשיא היוצא ג'ורג' בוש. אמנם החששות קשורים ברובם לסוגיות המלחמה בעירק, הנסיגה ממנה וההתמקדות המחודשת באפגניסטן, אך חוסר תגובתו של אובמה למצב המידרדר ברצועת עזה ודאי שלא חיזקה את תחושת הביטחון בקרב החיילים.
גבות רבות הורמו ברחבי העולם לנוכח שתיקתו הרועמת של הנשיא הנבחר לגבי פעולת צה"ל בעזה. גם בעולם הערבי הובעה אכזבה מחוסר התגובה של אובמה. השאלה העיקרית הנשאלת עתה היא כמה זמן יוכל אובמה לשמור על שתיקתו הדיפלומטית בסוגיית הלחימה בדרום ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני?
כולנו שמענו פעמים חוזרות ונשנות את המנטרה בה דוגל אובמה, לפיה "לארצות הברית יש רק נשיא אחד בכל רגע נתון". הנשיא הנבחר החליט לדבוק במנטרה זו עד לטקס ההשבעה שלו ב-20 בינואר ולפנות את הבמה המדינית לנשיא בוש עד הרגע האחרון. החלטה זו ספגה ביקורת, במיוחד לאור שורת ההחלטות שקיבל אובמה מאז נבחר לנשיא ארצות הברית ב-4 בינואר וסבב המינויים המהיר לקבינט החדש. אובמה ערך מסיבות עיתונאים כמעט מדי יום ביומו, אך מה בעצם הוא אמר בהן? רובן ככולן עסקו במינויים השונים ולאו דווקא במדיניות הפוליטית ובמדיניות החוץ שלו. על רקע האופוריה ששררה בעקבות הרטוריקה הסוחפת שהפגין אובמה במהלך הפריימריז, בין השאר גם בנושאי מדיניות חוץ ותמיכתו בישראל ומנגד רצונו לפתוח במשא ומתן עם אירן ומנהיגים ערביים, קשה שלא לחוש מידה של התפכחות משני צדי המתרס משתיקתו ברגע אמת.
"מעדיף להיות בבית"
אם בוחנים את התנהלותו של אובמה מאז התחיל המבצע "עופרת יצוקה" בעזה, נראה כי כיוון אחד ברור למדי: אובמה רוצה להתמקד קודם לכן במשבר הכלכלי בבית ונזהר עדיין מלהגיב בנושאי חוץ. כאסטרטגיה לקבלת כמה שיותר תמיכה מבית, אין ספק שזוהי בחירה נכונה.
הסיכוי ההיסטורי ליישם רפורמה משמעותית ביחסי הממשל האמריקאי כלפי הכלכלה עומד בראש סדר העדיפויות של אובמה. הוא מקווה כי מדיניותו הכלכלית תסייע להחייאת הכלכלה. או אז הוא יוכל להשתרע על זרי הדפנה במשך זמן רב. כישלון כלכלי יסמל בעבור אובמה הרס והוכחה כי לא היה בכוחו להתמודד עם כוחות החזקים ממנו.
מכאן קל להבין מדוע אובמה מעדיף לבחור בגישה זהירה ופרגמטית כלפי נושאי חוץ וביטחון, לפחות לעת עתה. הנשיא הנבחר החליט שלא לפרש את ניצחונו בבחירות כמנדט ליישם שינוי כולל במדיניות ארה"ב במזרח התיכון. משמעות הדבר אינה שאובמה לא יפעל כלל בנושאי חוץ במהלך כהונתו הראשונה. כמובן, הוא מתכוון לפעול בנוגע לתגבור הכוחות באפגניסטן ולהסטת המוקד אליה מעירק. הוא מתכוון, בנוסף, לנקוט בגישה זהירה ומדודה יותר כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעומת קודמו בוש. עם זאת, הוא אינו צפוי להתמקד בסוגיות אלה כבר בהתחלה. אחרי הכול, הוא זוכר היטב את הסערה העולמית שהתעוררה בעקבות נאומו בכנס איפא"ק, במהלכו הצהיר כי על ירושלים להישאר בירתה המאוחדת של ישראל ואת הצורך לחזור בו במעט מדברים אלו לאחר מכן.
יעדו העיקרי של אובמה הוא למנוע מלחמה חדשה בעירק, לרסן את שאיפות הגרעין של אירן ולבטל את מדיניות העינויים של ארה"ב כלפי החשודים בפעילות טרור. גישתו כלפי הסכסוך במזרח התיכון דומה לגישתו כלפי סוגיות אחרות. הוא יודע ש"פתרון רציונלי" הוא שתי מדיניות לשני עמים. אך הוא גם יודע שאין ביכולתו לכפות פתרון שכזה על הצדדים. במקום זאת, אובמה מעדיף לחכות ולשלוח את הילרי קלינטון, מזכירת המדינה הנכנסת, לאזור בבוא הזמן.
קודם לכן, על אובמה לגרוף תמיכה מקומית ולטפל בכלכלה החולה. הכל תלוי עתה בהחייאת הכלכלה בתוך ארה"ב. כלומר, עד שהעולם כולו יחליט אחרת, הממשל החדש בארה"ב יתמקד בכלכלה.
מסר של שינוי ותקווה
הזכרנו את הילרי קלינטון מוקדם יותר. גם תפקודה כמזכירת המדינה החדשה ייבחן בשבע עיניים לאור הלחימה בעזה. עם כניסתה לתפקיד, קלינטון צפויה להתמודד עם עולם של בעיות, כשהראשונה והבוערת מכולן היא כמובן הלחימה המסלימה בעזה. היתרון של קלינטון הוא שהיא מביאה עמה לשולחן הדיונים היסטוריה של רצון טוב ושל כבוד גלובלי. עם זאת, היא גם מביאה מורשת של הצהרות סותרות לגבי האזור.
בדומה לבוס שלה, מאז תחילת התקיפה של צה"ל, לא שמענו כל תגובה גם מצד קלינטון בנושא. כשרצה קלינטון מול אובמה בפריימריז הדמוקרטיים, היא ביקרה את יריבה על חוסר ניסיונו במדיניות חוץ אך ספגה גם ביקורת על שורה של הצהרות סותרות שהיא עצמה אמרה במשך השנים.
ב-1998, בניגוד למדיניות בה דגל בעלה הנשיא לשעבר ביל קלינטון, קראה הילרי להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, הצהרה ממנה נאלצה לחזור לאחר מכן. ב-2000, שוב ספגה הילרי אש מצד קבוצות פרו-ישראליות לאחר שנישקה את אשתו של נשיא הרשות הפלסטינית דאז ערפאת, סוהא ערפאת.
עם זאת, מאז מונתה לסנאטורית מטעם מדינת ניו יורק באותה שנה, קלינטון הפגינה תמיכה פרו-ישראלית בלתי מעורערת. במהלך הפריימריז, אף אמרה בראיון לרשת ABC כי אם אירן תנסה לתקוף את ישראל, "ארה"ב תשמיד את המדינה המוסלמית".
"ישראלים ופלסטינים מכירים את ביל ואת הילרי קלינטון", אמר דיוויד מקובסקי, עמית במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב. "הפלסטינים זוכרים אותה מחבקת את סוהא. הישראלים זוכרים אותה כסנאטורית שאיימה על אירן", הוסיף.
החזקת החבל בשני הקצוות עשויה דווקא לחזק ולא לפגוע בעמדתה של קלינטון כדיפלומטית ומתווכת, טענה תמרה וויטס, עמיתה במכון ברוקינגס. "זוהי מורשת מעורבת שעשויה לשרת את שני הצדדים", אמרה.
בנוסף, מביאה לשולחן קלינטון את השם הטוב לו זכתה בעולם ואת המורשת של בעלה שפעל לקראת שלום במזרח התיכון. "שני הצדדים זוכרים בחום את ביל קלינטון כמישהו שהבין את צרכיהם ושאיפותיהם", אמרה וויטס. "ניסיונותיו כשלו לבסוף אך הוא זכה לכבוד והערכה מצד שני הצדדים. הוא בוודאי האדם היחיד שיכול היה להיבחר כנשיא גם בישראל וגם בשטחים הפלסטינים", הוסיפה.
ולמרות כל היתרונות, הסכסוך מולו מתמודדים עתה אובמה וקלינטון שונה בתכלית השינוי מהמצב מולו התמודד ביל קלינטון במהלך כהונתו. מנהיגי שני הצדדים חלשים, הממשלות חלוקות ובחירות ממתינות באופק. בעזה השתלט חמאס על השלטון ומפלגת הפת"ח החילונית נדחקה הרחוק מאחור.
ובסיכומו של עניין, כול העולם נאלץ להמתין למוצא פיו של הנשיא הנבחר אובמה, שבמשך התמודדותו ההיסטורית חרט על דגלו את מסר השינוי והתקווה, ולקוות שמסר זה יחול גם על אזורנו העולה בלהבות.