פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך לא נוהגת מדינה מאופקת

      הציבור והתקשורת שוכחים משום מה שישראל נעה בשמונה השנים האחרונות בין מלחמות למבצעים, ומאמינים שהיא פועלת באיפוק

      לקראת סיום מלחמת לבנון כתב ארי שביט מאמר שהיה אמור לגרום לאנשים עם מעט פחות ביטחון עצמי מהעיתונאי היומרני של "הארץ" לשקול פרישה מהמקצוע, או לפחות לקחת ממנו פסק זמן קצר, לשם חשבון נפש. שביט טען אז, בימים שקדמו למתקפה הקרקעית הרת האסון והמיותרת שסיימה את המערכה, כי אם אהוד אולמרט יקבל את הפסקת האש בעת ההיא, יהיה עליו להתפטר מיידית. זאת בשעה שמרבית העיתונאים והפרשנים כבר התפכחו מאשליית ההצלחה במלחמה וקראו לסיים אותה. המאמר של שביט התנוסס בעמוד הראשון של הארץ, ואולי ניקר בראשו של אולמרט כשהחליט לשלוח חיילים לעומק לבנון, למרות שהמהלך הדיפלומטי כבר הבשיל. קורה שעיתונאים טועים, וכשזה מגיע למלחמות הם מקפידים לשגות בכל פעם מחדש, אבל השגיאה של שביט היתה מביכה במיוחד.

      שנתיים וחצי חלפו, והנה אהוד אולמרט מנהל מלחמה נוספת וארי שביט כותב מאמר מקומם לא פחות. תחת הכותרת "מלחמת מגן", הוא מלמד סנגוריה על מבצע "עופרת יצוקה" ועושה זאת בסגנונו החזרתי והדמגוגי, תוך התעלמות מעובדות מכריעות והשתלחות ב"ישראלים שונאי ישראל" כהגדרתו, שטוענים כי הפצצות צה"ל בעזה הן פשע מלחמה. שירות גדול עשה לנו שביט, מפני שמאמרו מרכז את כל הרעות החולות של התקשורת הישראלית מאז תחילת המבצע, ומאפשר להפריך את הנחות היסוד העומדות מאחוריהן בזו אחר זו.

      ראשית, העובדות. כמו כמעט כל דיווח ומאמר פרשנות בתקשורת הישראלית מאז יום שבת האחרון, שביט יוצא מנקודת הנחה שישראל גילתה בשנים האחרונות איפוק ביטחוני ושאם "תיתפש כטרף קל המדמם אל תוך המים ומושך לעברו כרישים", כהגדרתו, אין סיכוי לשלום. הדעה הרווחת היא שבשנים האחרונות הפגינה ישראל מדיניות ביטחונית רופסת ומופקרת בגזרת עזה, ושכעת, כשהיא משחררת פצצות שזורעות הרס ברצועה, היא בסך הכל עושה צדק היסטורי. תפישה זאת מסבירה את המשפט האחרון במאמר, שטוען כי "זה הזמן שישראל תנהג סוף סוף כאומה בוגרת, המגינה על עצמה בתבונה ובאיפוק". על התבונה אפשר להתווכח, אבל ספק אם אדם רציני יכול לטעון שלמעלה מ-400 הרוגים בשבוע כתוצאה מהפגזות חיל האוויר הם תוצאה של איפוק.

      למעשה, ישראל לא הפגינה איפוק כמעט לרגע בשנים האחרונות, לא ברצועת עזה ולא בחזיתות אחרות. היא נעה בין מלחמות, פשיטות ומבצעים בעורף האויב, כמעט בלי דקה של שקט. לא כל הפעולות היו ביוזמתה, אבל כמעט תמיד מגיבה ישראל על התגרויות אויב בצורה מסיבית ולעיתים חסרת פרופורציה.

      אך יצאה ישראל בשנת 2000 ממלחמה ארוכה ועקובה מדם בלבנון, וכבר הגיבה בעוצמה רבה ובאופן שלדעת פרשנים ופוליטיקאים בכירים אף ליבה את האירועים, לאינתיפאדת אל אקצה. למעלה מ-4000 פלסטינים (ומעל ל-1000 ישראלים) נהרגו במשך שש שנים. ב-2005 אמנם התנתקה ישראל מרצועת עזה, אך בניגוד לטענתו של שביט לא "נשכה את שפתיה והבליגה" במשך שלוש שנים תמימות. מאות פלסטינים נהרגו במבצע גשמי קיץ בעקבות חטיפתו של גלעד שליט ב-2006 ובמבצע חורף חם לפני עשרה חודשים. המבצעים הללו לא החלישו את החמאס ולא חיזקו את הרתעה של ישראל. בתווך גם תקפה ישראל בלבנון, כמו ששביט אולי זוכר, בעקבות חטיפת שני חיילים, הרסה באיפוק המוכר שלה שכונות שלמות והרגה מאות אזרחים לבנונים. 155 ישראלים נהרגו במלחמה ארוכה מדי ורוויית טעויות. מאוחר יותר גם השמידה ישראל, לפי דיווחים זרים, כור גרעיני בסוריה.

      אם כך, ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות שהמבצע בעזה אינו תגובה מאוחרת ומוגבלת על ירי טילים ורקטות לעבר ישראל, כי אם עוד שלב בסדרה של פעולות ישראליות מסיביות וכוחניות. ובכל זאת, הזיכרון של התקשורת הישראלית ושל מרבית אזרחיה קצר. כל פעולה כזאת, כל מלחמה כזאת, מתקבלת במעין אנחת רווחה קולקטיבית: סוף סוף הם פועלים. סוף סוף הם מפסיקים להיות נחנחים בסביבה מוקפת האויבים שבה אנו חיים ושבה אין מקום לסלחנות ולנאיביות. כך קרה במבצע חומת מגן, כך קרה בגשמי קיץ, כך בחורף חם וכך גם בעופרת יצוקה.

      בלי ששמנו לב, מדינת ישראל נתונה במלחמה מתמשכת ומנצלת ללא הפסק את כוחה הצבאי. ניסיונות ל"רגיעה" מתקבלים בבוז ומתפרשים כשידור חולשה באזור שבו יש לגלות תוקפנות כל העת ולנצל את כוחה הצבאי של ישראל על מנת "לשקם את ההרתעה". ובכן, ישראל משקמת את הרתעתה כל העת, ובכל זאת נדמה שאינה מרתיעה כל כך את שכניה.

      מימדי תמיכה מבהילים

      אולם כשמישהו מעז לטעון זאת, הוא מוקע מיד כבוגד, או כ"שונא ישראל" כהגדרת שביט. אנשים אלה, לטענת שביט, "מונים אחד לאחד את שמות ההרוגים הפלסטינים, מגנים אחת לאחת את הפעולות הישראליות ומתארים את מדינתם כבריון". מי הם אותם שונאי ישראל? כמה מהם בכלל קיימים? באופן מבהיל למדי, מתייצב העם כמעט בשלמותו מאחורי פעולות הממשלה וצה"ל בכל מלחמה. סימני שאלה שעלו בעבר, בזמן מלחמת לבנון הראשונה למשל, הולכים ומתפוגגים. המושג "מלחמת ברירה" נמחק מהלקסיקון. אפילו מרצ הביעה תמיכה במתקפה הראשונית ביום שבת. אמנם פה ושם מופיעים מאמרים ביקורתיים בעיתונים, אך הם טובעים בים המלל הלאומני והמלחמתי. אותם אנשים שמסתייגים מההפצצות זוכרים שרק שמונה שנים חלפו מאז מסוק ישראלי עלה להפציץ בשמי רמאללה, בתגובה ללינץ'. מאז הפציצה ישראל והתנקשה, וחיסלה את כל שדרת ההנהגה הצבאית והמדינית של החמאס. המתנגדים למבצע זוכרים שלמרות כל זאת, מצבה הביטחוני של ישראל לא השתפר. נהפוך הוא.

      שביט כותב כי "אין מקום לשנוא את הישראלים שונאי ישראל. בסופו של דבר, עמדתם פתטית...חוסר היכולת שלהם להראות חמלה כלפי הישראלים של באר שבע, אשדוד, אשקלון ושדרות מעיד על כך, שיש בם מידה של אטימות". ככל הידוע, לפני המבצע, איש לא שיגר טילים לאשדוד ובאר שבע. לפני מלחמת לבנון, איש לא שיגר טילים לחיפה. שיגור טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פעילות טרוריסטית נפשעת. למרבה הצער, הניסיון מלמד שמלחמות הגבול של ישראל מגדילות את טווח הנפגעים מטילים, ולא להפך. אם שביט יביט לתחתית העמוד בו התפרסם מאמרו, יגלה את מכתבה של מיכל ווסר מכפר עזה, שמתנגדת למבצע. אם ידפדף בעיתונו, ימצא שראש עיריית נתיבות מוכת הגראדים תומך בדו שיח עם החמאס. גם באזורים אלו ישנם אנשים שמבינים שהדרך הצבאית לא תוביל בהכרח לפיתרון.

      אין מלחמות מבריקות

      לסיכום, כצפוי, מאדיר שביט את צה"ל ואומר כי "עופרת יצוקה הוא ביסודו מבצע נבון ומרשים. ההפתעה היתה מוחצת, המודיעין מדויק והעיתוי מבריק". אלא שהחמאס אינו מצויד בטילי נ"מ, יכולת ההתנגדות האווירית שלו אינה קיימת וישראל יכולה להפציץ ברצועת עזה במקום ובזמן שתבחר, בלי צורך בהפתעות או בהברקות. ההברקה היתה ככל הנראה הריגתם של למעלה מ-200 שוטרי חמאס, אבל כפי שהתברר במלחמת לבנון, מערכות אין מנצחים בהנחלת אבידות לצד השני.

      כפי שכותב שביט, החמאס הוא אכן ארגון שממיט אסון על עמו, והצורך הפלסטיני להרוס את ישראל עדיין חזק יותר מהצורך לבנות את פלסטין. רק שהצורך של ישראל להשתמש בצבאה האדיר כמעט ללא הפסקה מול שכניה בעייתי גם הוא, ואולי יש למתן את ההתלהבות ממנו. כל מלחמה היא טרגית, מציין שביט, אבל האקסטזה ששורה על מאמרו מעידה כי אין הוא חושב כך באמת. אם באמת היינו חושבים שמלחמות הן טרגיות, אולי לא היינו יוצאים אליהן בתכיפות כה גבוהה.