למה להן פוליטיקה עכשיו?

שני שלישים מהגברים והנשים בישראל סבורים כי מספר הנשים בפוליטיקה בישראל נמוך מדי, כך עולה מסקר שנערך לאחרונה. עם זאת, התשובה לשאלה לגבי תמיכת המשתתפים בסקר בצורך בשוויון מעוררת סימני שאלה ביחס ליכולת של הנשים בישראל להשיג אותו: רק 69 אחוז מהנשים בארץ מצדדים בשיריון מקומות לנשים בפוליטיקה, מול 58 אחוז מהגברים.

ישראל ממוקמת בחלק התחתון של הטבלה העולמית בכל הנוגע לסוגיית ייצוג הנשים. היא ניצבת במקום ה-57 בעולם בשיעור ייצוגן של נשים בבית הנבחרים, מתוך 94 מדינות לגביהן קיימים נתונים. את הטבלה מובילות ארצות סקנדינביה עם ממוצע של 37 אחוז ייצוג נשים בפרלמנט, מדינות מערב ודרום אירופה עם 18 אחוז, ומדינות צפון אמריקה עם 12 אחוז. את ישראל מקדימות אמריקה הלטינית והקריביים, שם עומד ייצוג הנשים על 9.6אחוז בממוצע. הממוצע הישראלי עומד על 7.5 אחוז. (הנתונים מתייחסים ל- 1997).

בבדיקת אחוזי הנשים בממשלה, דומה ממשלת ישראל לממשלות של מדינות מתפתחות בעולם השלישי. מתוך 170 מדינות המופיעות בדו"ח של האו"ם בשנת 1995, עמדה ישראל עומדת במקום ה-84 עם ייצוג של שישה אחוז בממוצע לנשים בממשלה. כיום ישנו בישראל יצוג של 11.5 אחוז לנשים בממשלה. את הטבלה הובילו, לפני שש שנים, ארצות סקנדינביה עם ייצוג נשי של 40 אחוז בממוצע, צפון אמריקה עם 21 אחוז ואירופה עם 14 אחוז בממוצע. נראה כי רק המדינות המוסלמיות בהן פועל פרלמנט נבחר, נמצאות בדירוג נמוך יותר בטבלה מאיתנו, למרות השיפור בממשלה האחרונה.

כל כך מעט שרות כיהנו בממשלות ישראל, כולל הנוכחית, שניתן להזכיר את כולן: גולדה מאיר, שושנה ארבלי אלמוזלינו, שולמית אלוני, שרה דורון, אורה נמיר, לימור לבנת, דליה איציק, יולי תמיר וציפי ליבני. מעניין לציין שבפעם היחידה בה כיהנה אשה (גולדה מאיר) כראש הממשלה, לא נכללה בממשלתה הרחבה במיוחד, שמנתה 24 תיקי שרים – אף לא אשה אחת. גם בממשלה שהוקמה אחרי בחירות 1988, שמנתה 26 שרים והיתה אחת הרחבות ביותר, לא כיהנה אף שרה.

בממשלה הנוכחית מונו שלוש שרות ושתי סגניות שר, המציבות את הרף על 11.5 אחוז, שהינו השיעור הגבוה ביותר אי פעם של ייצוג נשים בממשלות ישראל. מבחינת ייצוג נשים בכנסת הגיעה הכנסת ה-15 לשיא של כל הזמנים עם 15 חברות כנסת ו-12.5 אחוז, הדומה לממוצע במדינות המתפתחות.

מבחינת איפיון המפלגות, ייצוגן של נשים במפלגות השמאל גבוה במידה מובהקת מייצוגן במפלגות הימין והמפלגות הדתיות. במפלגות הדתיות בולטת המגמה הזאת במיוחד, כשמאז הכנסת התשיעית לא כיהנה אף אשה כח"כית מטעם אחת הסיעות הדתיות.

נקודת אור אפשר למצוא בייצוג הנשים ברשויות המקומיות, הנמצא במגמת עליה נמוכה אבל עקבית מאז שנות ה-60. בבחירות המוניציפליות של 1998 היו 15.8 מכלל הנבחרים נשים. למרות זאת, ההשוואה עם מדינות דמוקרטיות אחרות משאירה את ישראל במקום נמוך גם ברמה המקומית. למשל, במדינות הסקנדינביות מהוות נשים יותר משליש ברשויות המקומיות, ובארה"ב – כחמישית.

מאז הקמת המדינה שימשו תשע נשים בתפקיד ראש רשות מקומית. מאז 1978, השנה בה החלה שיטת הבחירות האישיות לראשי הערים, נבחרו ארבע נשים בלבד לתפקיד זה, מתוכן שתיים בבחירות האחרונות (יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה). הבחירות של 1998 מסמנות שינוי של מגמה גם במספר המועמדות, ועל עליה משמעותית באחוז המועצות היהודיות בהן מיוצגות נשים: ב- 1993 כיהנו נשים ב-68 אחוז מכלל המועצות, ואילו בבחירות האחרונות העפיל הייצוג ל-89 אחוז.