אולי יותר מכל, המתקפה הישראלית בעזה חשפה תהליך הקצנה מסוכן בו נתונה החברה בישראל. תהליך זה כמוהו כשקיעה בתוך הלם, הלם קרב, שבו כל מעשה של השלטון נראה כמוצדק וכלגיטימי. פעולות כמו הפצצה מסיבית של ריכוזי אוכלוסיה בידי מטוסים ישראלים הפכו למציאות, קודם בלבנון ועכשיו בעזה, ואיש לא ממצמץ.
אם לפני ארבע או חמש שנים דרגים מבצעיים בצה"ל עוד התלבטו האם מותר לשגר טיל אל מכונית של "מחבל" בה נוסעת גם אשתו, היום נראה שגם השכן של השכן וילדיו הפכו לבני מוות. אם במבצע "חורף חם", לפני כשנה, "תג המחיר" הסתכם בקרוב למאה הרוגים בתוך יממה, הנה הגיע מבצע "עופרת יצוקה" כדי ללמדנו שמאות פלסטינים הרוגים בהפצצה ישראלית אינם חלום בלהות אלא מציאות קיימת.
במציאות הזו, הרג של גברים, נשים וילדים פלסטינים הולך והופך לעניין של מה בכך. הסיפור שמוכרים תעמולני ההפצצות הוא שכל תקיפה מכוונת נגד "יעדי חמאס" או "תשתיות חמאס", ושאם נהרגו חפים מפשע הרי שמדובר בטעות. במילים אחרות, לנגד עיננו מתרחש תהליך מדאיג של הלבנת פשעי מלחמה, על ידי מיתוגם כלחימה בטרור.
מספיק שמטרת התקיפה תוגדר כמכוונת נגד טרוריסטים כדי להצדיק כל סוג של הרג, כדי לדחות כל סוג של בדיקה או ביקורת. כאשר עוצמים את העיניים לנוכח הדיווחים מעזה או המראות המציפים את ערוצי הטלוויזיה הזרים, כל מה שנשאר זה לקבל באופן אוטומטי את הגירסה הרשמית של דובר צה"ל. לפי הגירסה הזו, כמו במערכון המפורסם של חנוך לוין, כולם במילא מחבלים.
מחריד לראות כיצד, בעוד שבזירת ההסברה העולמית שגרירי ישראל נאבקים כדי להצדיק את ההרג המסיבי של אוכלוסיה פלסטינית (קוראים לזה "הסברה"), הניצחון המוחץ של השלטון הישראלי, גם הפעם, הוא ניצחון פנימי: טיפוח הלם הקרב שהחברה הישראלית לוקה בו, שכנוע האנשים שלא היתה ברירה אלא "לעשות משהו", ושהזוועות שאותו "משהו" כולל הן כורח המציאות. דומה שהדגל השחור המפורסם של צה"ל, זה מכפר קאסם, נקבר מזמן באיזה ארון אפסנאות נידח.
כיצד ייתכן שכאשר המטוסים מפציצים, החברה הישראלית מקבלת את ה"לוקשים" שהשלטון מוכר לה בכזו קלות? כיצד אנשים חריפים וביקורתיים נאלמים לפתע דום ורואים בגירסת דובר צה"ל אמת צרופה? כיצד אנשים מתונים הופכים לתאבי דם? כיצד אנשים יצירתיים אינם מצליחים לדמיין שום פתרון לסכסוך לבד הרג מסיבי (אך כמעט באותה נשימה מוסיפים שמבצע צבאי בעזה ממילא לא יעצור את הקסאמים)? כיצד אנשים רציונליים בדרך כלל מעודדים מהרג של בני אדם כי "צריך ללמד אותם לקח"? כיצד כמה חברים, אנשים הומניים שהמוסר הוא נר לרגליהם, מאבדים את הצפון וטוענים ברצינות כי אם חמאס מבצע פשעי מלחמה הרי שגם לישראל שמורה הזכות לעשות זאת?
כל מי שהחברה שאנו חיים בה יקרה לליבו, כל מי שמאמין בזכויות אדם, כל מי שמוקיר את ערכי היהדות, ראוי שיזדעק לנוכח הקהות המוסרית ההולכת ומאפילה על החברה בישראל, ולנוכח פעולותיו של הצבא בעזה. זה הזמן לעצור את ההרג. זה הזמן להיכנס למשא ומתן אמיתי עם חמאס על רגיעה ועל שחרור אסירים, תוך כדי הסרת המצור מעל תושבי עזה.
כל מי שתומך בתקיפות ישראל בעזה, אך בה בעת מאמין כי בלחימה צריכים להתקיים חוקי מוסר כלשהם (למשל, לא לרצוח חפים מפשע), ראוי שישאל את עצמו האם יושמו חוקים שכאלו, ויותר מכך - האם הוא יכול לדמיין לעצמו איך נראית התנהלות לא מוסרית של צה"ל. החשש הוא שככל שהזמן עובר, לא ניתן לדמיין בכלל התנהלות שכזו (אם היא מוגדרת כ"לחימה בטרוריסטים"), שכן כל מעשה של הצבא נתפס כלגיטימי. החשש הוא כי החברה הישראלית הולכת ושוקעת בהלם הקרב שלה, במסגרתו מעשי השלטון תמיד נראים צודקים, ודיבור על מוסר הוא נחלתם של בוגדים.
יש להסכים עם קביעתו של ינאי ישראלי על תהליך ההקצנה המסוכן בישראל, אך כמדומני הוא החל זמן רב לפני שהחל מבצע "עפרת יצוקה", ודווקא בכיוון ההפוך. אם לפני ארבע או חמש שנים כל פצצת מרגמה שהיתה נופלת בתחומי הקו הירוק היתה מרעימה כל אחד ואחת מאזרחי המדינה וחלק מקובעי דעת הקהל העולמית, הרי שהיום גם עשרה קסאמים וכמה טילי גראד לא יצליחו להוציא משלוותו את הישראלי הפשוט. עשרות אלפי בני אדם נמצאים תחת מתקפה יומיומית, ובדומה למה שעשה כל אדם שרצה לשמור על שפיותו בשיא תקופת פגועי ההתאבדות, אנו נאלצים להדחיק, לשכוח ולהרחיק את עצמנו מהם. זה הדרום הרחוק, זה לא אנחנו.
אולי צודק ישראלי בכך שמדובר בהלם קרב. אנו הלומי קרבות, טילים, פיגועים ופיצוצים. אנו הלומי נסיונות ויתור וכניעה, הלומי נסיונות שקט ורוגע. שיחות עם גורמי חמאס דרך תיווך, העלו עד כה חרס שכן דרישותיהם אינן הגיוניות. באיזו מדינה מתוקנת יסכימו לכך שבעת הסכם רגיעה "יתפלקו" קסאמים אחת ליום?
לפני כשנה, יצא לי להתווכח עם אזרחית הודית באירופה. כשהבינה שאני ישראלי, קראה לעברי "רוצח תינוקות וילדים". זה היה יום אחרי שאושר טויטו איבד את רגלו. כשהפנתי כלפיה את השאלה מדוע להם מותר לירות ולנו אסור להגיב, ענתה לי בשלוות נפש כי "כמה טילים מאולתרים לא משתווים ליכולתו של חיל האוויר הישראלי". היא צדקה, כמובן, ולא נותר לי אלא לשמוח על כך. כיצד ניתן להתרעם על פגיעה באזרחים שנקלעו לאש הקרבות של צד אחד, בעוד הצד השני מכוון כל העת על החפים מפשע?
בפעם הראשונה מזה זמן רב, הגיע הזמן להביע את הסולידריות דווקא כלפי אזרחי המדינה שלנו. מדוע מזכירים את תושבי עוטף עזה (שלא ניתן להאשימם בישיבה בהתנחלויות או בהתנכלות לתושבים פלסטינים) בחצי משפט, לצד עשרות פסקאות על הצד הפלסטיני? מדוע כה מעטים הם האנשים שאינם הלומי קרב ואפאטיים, שקמים ואומרים "עד כאן"?
אני לא מנסה להצדיק הרג של חפים מפשע. חיי אדם קדושים בכל ארץ ובכל מקום, בפלסטין, בישראל וודאי גם באירן. אך לעתים יש להציב גבול, ולהבין שאכן אין ברירה. אם נבדוק בדיקה מדוקדקת את היעדים שהותקפו בידי חיל האוויר ואת מספר החפים מפשע שנהרגו מהם, נבין שהם נבחרו בקפידה. לא נורתה עוד מכונית ברחוב, אלא מאורות נשק שהעשן השחור שעלה מהן לא השאיר מקום לספק הן היו מכוונות נגדנו.
הלך הרוח הפוליטי בשבועות האחרונים היה צריך לעורר גאווה אצל כל אחד שגר בארץ. האיפוק הכמעט בלתי נסבל של ראש הממשלה, שרת החוץ ושר הביטחון לנוכח מטחי הטילים שנפלו על ישובי עוטף עזה, עורר לא רק כעס אלא גם השתאות. הנה אולמרט, שהוכיח שחטא הגאווה מסוכן הוא רק לפני שנתיים, נושך את שפתיו ומשקיט הרוחות. ניתנו ההזדמנויות לרגיעה נוספת, אך אם זו היתה מגיעה הרי שהיינו, פעם נוספת, נותנים לקיצונים להכתיב את סדר היום. הסרת המצור, פתיחת המעברים, וקסאמים רק מפעם לפעם - זו לא עסקת המאה.
תמיד יש מקום לבקר את ההנהגה הפוליטית והמדינית, וחשוב שתהיה ביקורת מעל כל במה. עלינו לבדוק את עצמנו ואת מטרותינו שוב ושוב. אך דווקא הפעם, המטרה נכונה והאמצעים כשרים. אם בעבר הואשמנו בשימוש בכח בלתי סביר, הרי שמניין החפים מפשע שנהרגו הוכיח שלא מדובר במקרה זה.
כפי שכתב ישראלי, בלחימה אכן צריכים להתקיים חוקי מוסר כלשהם, ומטרותיה של פעולת צה"ל האחרונה הוכיחו מעל לכל צל של ספק שהצבא מחזיק בהם, ומעבר להם. השבועות האחרונים הוכיחו שבישראל קיים הרבה מעבר למוסר שמצופה מאתנו כמדינה שמותקפת ללא הרף, ומעבר לכך, אין סיבה שנפסיק להבליג. כפי שנכתב בקהלת, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". זהו אינו העת לחשות, זהו העת לפעול.