פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פצצות של חולשה

      יהושע גתי, פרופסור לרטוריקה, מבקש להזכיר לשרי הממשלה המתלהמים ולכולנו את ההבדל בין חוסן לאומי לבין מטוסים עמוסי פצצות

      "חמאס עושה מאיתנו צחוק. צריך להגיב בצורה קשה"
      (השר זאב בוים, בישיבת הממשלה שלפני תחילת ההפצצות בעזה)

      "תגובה לכל ירי היא הכרחית"
      (השרה ציפי לבני באותה ישיבה, על פי הדיווח בעיתון "הארץ" 22.12.08)

      המטאפורה העומדת מאחורי הטקסטים הללו היא מטאפורת העין תחת עין, הלא היא מטאפורת המכה הפונדמנטליסטית. אם מרביצים לך - עליך להכות בחזרה. אם שותקים - מגלים חולשה. וכוח הוא העיקר. מדובר, כמובן, בצורת חשיבה ילדותית על אודות כוח.

      ישראל כמדינה פיתחה מטאפורה זו לכל אורך ימיה תחת השם האימתני "כוח ההרתעה", שהוא למעשה הרתעה פיזית באמצעות חיל אוויר בעל עוצמה, נשק גרעיני ועוד כלים אימתניים ההופכים את הכוח לאמונה בפני עצמה, לישות נשגבת ומיתולוגית. הכוח מדבר. הכוח הוא הכל. ואם הכוח הוא הכל, אז מטאפורת ה"מעטים מול רבים", שאותה השריש יהודה המכבי בשעה שעודד את לוחמיו העייפים והרעבים וקרא לחוסן הרוח (מטאפורה שהביאה בסופו של דבר לניצחון בקרב המכבים הנואש), אזי מטאפורה זו איננה אלא נוסטלגיה. עבר זמנה והיא אינה עומדת עוד במבחן המציאות.

      ההנהגה בידי הפוליטיקאים, כל השאר - בידינו

      במשך דורות על גבי דורות פיתחנו את מטאפורת ה"מעטים מול רבים", היא עוז הרוח, שעמדה לנו עת נאבקנו במלחמות ומאורעות חסרי כל סיכוי הגיוני וצבאי. בזכות האמונה הבלתי מעורערת בחוסן הפנימי שלנו, ברוח העם, במיתוס נגבה, דגניה ומשמר העמק יכולנו לאויבינו ללא נשק גרעיני. היום אנחנו ממשיכים לבכות את היותנו "מעטים מול רבים" ומכריזים על כל אויבינו שהנה הם קמים עלינו לכלותנו, אלא שכעת אנו מבקשים להציל את עצמנו בזכות עוצמה צבאית שמסוגלת להפיל את האויב שלנו לקרשים. העם, העיתונות, והמדיה נכנסו כולם להיסטריה. יש מי שסבורים שצה"ל מסוגל להכריע את המערכה הנוכחית בזבנג אחד וגמרנו. מדובר בטעות טרגית. צה"ל הוא בסך הכל אינסטרומנט שיכול לסייע לרוחה של האומה, אבל לא להחליפה. ושלוש מאות ומשהו עזתים הרוגים אינם מספקים את האתוס שיעצב את רוחה של האומה.

      חברה מלוכדת אשר מסוגלת לעמוד על אמונתה בצדקת דרכה, ומכאן היא שואבת את חוסנה הפנימי הגדול, כבר אינה קיימת כאן. המטאפורה השולטת בנו היא של עוצמה פיזית המתבטאת בעולם הכספי, החברתי, המדיני והביטחוני (ואפילו בכבישים). זוהי מטאפורת הכוח של האינדיבידואל שמצליח לסדר את כולם. אלא, שכאן פשטנו את הרגל כחברה. איננו רוצים להבין שאמנם ההנהגה נתונה בידיהם של הפוליטיקאים ובידיו של צה"ל, אבל השאר נתון בידינו. העוז להתמיד ולנצח הוא בידיה של החברה בכללותה. אלא שחברה זו איבדה את ערכיה ואת סגולותיה והפכה לחברה של נצים, של איש איש לנפשו. אוקיינוס של בודדים, שיאבדו את דרכם אם תיקח מהם את המטוסים והפצצות. היינו לחברה השואבת את תעצומות נפשה ממידת השן תחת השן. מטאפורת רוח האדם, שהיא נפשה של האומה וכוחה הסגולי, היא כבר נחלת ההיסטוריה.

      * פרופסור יהושע גתי הוא מומחה לרטוריקה וראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל.