את הסבל וחוסר האונים שחשים שני הצדדים במבצע/מלחמה כולנו מבינים. אבל נסו לרגע לחשוב מה עובר על כאלה שבנוסף לכל לוקים במגבלה כזו או אחרת? כיצד למשל מרגיש חירש שאינו יכול לשמוע האזעקה הקוראת להיכנס למרחבים מוגנים? מה עובר על עיוור או נכה בכסא גלגלים שלא יכולים לרוץ כמו כולם למיגוניות, למרחבים המוגנים ולמקלטים?
"באמצע הכביש, חשוף לפגיעה"
"מה אני כבר יכול לעשות?" אומר לנו עמנואל, נכה המרותק לכסא גלגלים משדרות. "חוץ מלהיות מרותק למיטה או כסא גלגלים ולראות מה יהיה, אין לי הרבה אפשרויות. אין לי מרחב מוגן בבית, מה שנשאר לי לעשות זה רק להגיד תהילים ולבטוח באלוהים שישמור עלינו. כל הזמן אמרו לנו בממשלה וכשהלכנו להפגין לפני שנתיים, שיבנו לנו מרחבים מוגנים וידאגו קודם לנכים, אבל אין כלום! רק כאלה שהם בריאים ויש להם כסף ואמצעים הצליחו לסדר לעצמם הגנה, ואני וכאלה שדומים לי נשארים בינתיים בלי כלום. אפילו המיגונייות שבנו לנו כאן בעיר הן צרות מדי ובלי שיפוע לכסא גלגלים, ככה שאיני יכול להיכנס לשם ויכול למצוא את עצמי סתם ככה באמצע הכביש חשוף לפגיעה".
"לא יכולה לרוץ כמו כולם"
אילנה, כבדת שמיעה משדרות מספרת על האזעקות "כשיש אזעקת "צבע אדום" אני פשוט נשארת בבית. יש לנו אמנם מקלט משותף לכל הדיירים אבל אני לא יורדת לשם. האמת שאני כבר לא כל כך מפחדת מזה כי התרגלנו למציאות הזו לצערי. אבל כשאני נמצאת בחוץ ויש פתאום אזעקה, זה כבר יותר מסוכן בשבילי כי אני לא יכולה כמו כולם לרוץ למרחב מוגן ועלולה ליפול או להיתקל באנשים. אז אני פשוט עומדת במקום או ממשיכה ללכת או שמה ידיים על הראש". אבל אילנה לא מיואשת "מה שלא יהיה, אני משדרות לא זזה. כאן נולדתי וכאן אני אמות".
יותר מתמיד, הפגיעה היא גם כלכלית
"עד לפני חמישה חודשים, כשהכל רק התחיל פה ולא הייתי שומעת זה היה מחריד" אומרת חווה, כבדת שמיעה מאשקלון. לא שמעתי את ההכרזה של "צבע אדום" והייתי חסרת אונים. היום, אחרי ניתוח ובעזרת מכשיר שמיעה, אני כן יכולה לשמוע האזעקות והנפילות. הבעיה היא אבל בלילה כשאני ישנה בלי המכשירים. אני מסכנת את עצמי בכך אבל לא יודעת, אני כבר לא מרגישה פחד יותר. יכול להיות שהתרגלתי פשוט. זה פוגע בנו לא רק מבחינה ביטחונית אלא גם כלכלית ונפשית. אני למשל לא מוצאת לעצמי עבודה, ככה שאם עד עכשיו זה היה בגלל שאני לא שומעת, עכשיו המצב שלי עוד יותר גרוע בגלל זה".
"משתדלים לתת תמיכה נפשית"
ב"קהילה נגישה" (ארגון הפועל למען נגישות למידע וזכויות למען אנשים בעלי צרכים מיוחדים), מודעים לבעיות השונות ועובדם במרץ למציאת פתרונות כמה שיותר מהר "אנחנו משתדלים לעזור להם ככל יכולתנו. אנחנו עושים זאת בעיקר בהיבט של לתמוך בהם מבחינה אישית ונפשית, הולכים אליהם הביתה כדי לדבר ולעודד אותם, לעשות בשבילם קניות ולהפעיל קצת את הילדים שלהם. בקטע של עזרה להתמגן אנחנו מנסים לעזור גם. הטענה לגבי המיגוניות שאינן נגישות לנכים היא אמנם נכונה, אבל זה מה שהיה עד לפני שנה וחצי. עוררנו את תשומת ליבם של הממשלה ופיקוד העורף בעניין, והם התחילו לשלוח מיגוניות נגישות גם לנכים אם כי חלק מהמיגוניות אכן עדיין אינן נגישות למענם. הבעיה היותר קשה אבל, היא להנמיך מדרכות כדי שנכים יוכלו לעלות ולהיכנס אל תוך המיגונית, ואנחנו מנסים לטפל גם בזה ומקווים שיהיה בסדר".